טענתי קודם ש”אי אפשר להסביר את התבססותה של אלקאעדה באמצעות פרשנותו של אבן תימיה לטקסט הקוראני” ונדמה לי שפרופסור טאובר הבין את דברי כמעין טיעון מרקסיסטי – כאילו מה שחשוב כדי להבין את אל-קאעדה אינו הטקסט הדתי העתיק אלא האינטרסים המודרניים. אולם לא לכך התכוונתי. אין לי ספק שלטקסט הקדוש יש משמעות נכבדה מאד בדרך שבה אדם דתי פועל ומפרש את המציאות. יתר על כן, עקרונות ותפיסות שמקורם בתורה משמעותיים מאד להבנת עצמי, הגם שאינני דתי. הבעיה היא עם ההנחה שכדי להסביר את מניעינו ודרכי פעולתנו מספיק לקרוא את התנ”ך, את התלמוד, או את שולחן ערוך.
“אני יהודי מאמין החי את כל עתותיו על פי טקסט שניתן לפני 4,000 שנה” טוען כנגדי אליעזר, והרי זאת בדיוק השאלה: האם אפשר להסביר אדם מודרני כלשהו על פי טקסט עתיק? ואם נפרוט את זה לפרוטות, האם אפשר להניח שאדם כזה יקבל את העבדות כמוסד חברתי מקובל רק בגלל שהתנ”ך, התלמוד או ספרות השו”ת התייחסו אליה כך? ולהבדיל, האם קריאה של טקסט החדית’ על חוזה חֻדיביה מספיקה כדי להבין את מניעיו ואת הלך מחשבתו של ערפאת בזמן חתימת הסכם אוסלו, או שמא אנחנו צריכים לשאול את עצמנו כיצד ערפאת ובני זמנו הבינו ופירשו את הטקסט הזה, כיצד הבינו ופירשו את מציאות זמנם, וכיצד שילבו את השניים?
דומני שעבור יהודים מאמינים, כמו גם עבור מוסלמים ונוצרים, התשובה האמיתית היא שהטקסט עומד אמנם בבסיס האמונה והקוד ההתנהגותי, אבל זוכה בכל נקודת זמן לפרשנות שונה. גם אם נדמה לנו שדרך חשיבתנו זהה לזאת של אבות אבותינו, באמצעות הפרשנות אנחנו מייצרים את הטקסט הקדוש מחדש ומשלבים בו תובנות של זמננו. אם התקופה שבה אנו חיים רואה את העבדות מוסד ראוי לגנאי, נמצא בטקסט את ההוכחה לכך שהעבדות הייתה כורח והספר הקדוש בעצם דחה אותה מכל וכל. אם בימינו יש שאיפה להשוואת מעמדן של נשים לזה של הגברים יזהו הפרשנים את הפסוקים שיוכיחו את עצמאותן ורוחן החופשית של אמהות האומה. אם הפוליגמיה יצאה מן האופנה ידגישו הרפורמיסטים המוסלמים את הפסוקים שמדגישים את הצורך בשוויון מלא בין ארבע הנשים ויטענו ששוויון כזה אינו אפשרי, ואם אהבה בין גברים נתפסת בעת הזאת כמשהו שאינו “טבעי” נפרש את האיסור המוחלט על אקט החדירה כאיסור גורף על יחסים רומנטיים בין גברים, ואפילו לא נבחין שאנו עושים כך.
אני מבקש להדגיש שאינני מבקש להפחית מחשיבותם או מקדושתם של הספרים, וגם לא לטעון שאנשי הדת מרמים או עושים עבודתם פלסתר. הפסוקים אכן נמצאים שם ואפשר לפרש אותם כך. הטקסט המקראי אכן כולל גם סלידה מן העבדות והסתייגות ממין הומוארוטי. זוהי תמיד שאלה של בחירה והדגשה.
וכפי שציין סמי זוביידה, אפילו אותה נהייה סַלַפית לעבר, לימי הטוהר של הנביא מוחמד, שאנו מביאים כהוכחה ניצחת לנטייתו של האסלאם לדחות את הקדמה, היא מודרנית באופיה ומקבילה במידה רבה לקריאת הרנסאנס לשוב לימי יוון העתיקה או לקריאתו של המשורר ויליאם בלייק ב-1804 לבנות את ירושלים על גבעותיה הירוקות של אנגליה. העבר כמחוז שבו יפרח העתיד. ואף אם נניח שזוביידה טועה, אם נניח שהנהיה הזאת, אצל בן לאדן ודומיו, היא אכן מה שאנחנו חושדים שהיא – דחיה מוחלטת של המודרנה ורצון לייסד מחדש את מכה של המאה הראשונה להג’רה ללא חשמל, אינטרנט, מטוסים או מזגנים – האם זה בפני עצמו אינו רעיון מודרני, הנובע מתחושת הניכור של העולם החדש, מתחושת האפסות מול הטכנולוגיה הדורסנית, מתחושת אבדן ערך האמונה?