ערן צדקיהו: על האסלאם באירופה ואללה ישראלים

שידור הסדרה של צבי יחזקאלי ודוד דרעי “אללה אסלאם: בעקבות השתלטות האסלאם באירופה” בערוץ 10  שהחל בחודש זה עורר לאחרונה ביקורת רבה. יוצרי הסדרה הואשמו בהפחדה, בגזענות, באסלאמופוביה ואף בסילוף עובדות. כתב אחד הרחיק לכת וכינה את הסדרה הפרוטוקולים של זקני האסלאם (וכאן תגובתו של הבמאי). בפוסט זה אתייחס אם כן לרעיון הכללי שעולה מהסדרה עד כה, אולם בשני הפוסטים הבאים אבקש להתקדם אל מעבר לעיסוק בסדרה כדי לנסות ולהעמיק את הדיון בסוגיה המהותית יותר של המיעוטים המוסלמיים במערב אירופה ובצפון אמריקה,דיון שמוכרח להתקיים ושיש לנהל אותו באופן מושכל, ביקורתי ומאוזן. (עוד על תוכן הפוסטים הבאים בסוף פוסט זה).

הנושא בו בחר יחזקאלי לעסוק חשוב ומעניין. את העיסוק במיעוט הערבי והמוסלמי באירופה יש לכלול בהקשר האקטואלי הרחב יותר של יחסי “המערב” ו”האסלאם” (ובפוסטים הבאים אנסה להגדיר באופן ברור יותר מושגים פשטניים אלה, ולתחם אותם). ואכן הכתב לענייני ערבים זיהה את אירופה כזירה חדשה בה נפגשים סלפים, יהודים ואירופאים אחרים, אך זאת בלי לנסות ולהתעמק בהגדרת זהויות רחבות אלה. שני הפרקים הראשונים היו מעניינים בעיני ונגעו בסוגיות מהותיות. נעשה בהם אף ניסיון מוגבל להציג תמונה מאוזנת, אולם עד כמה שניתן לשפוט בשלב זה של הסדרה, יחזקאלי בחר להתמקד בממד צר ופופוליסטי של התופעה במקום לנהל דיון כולל ומעמיק. ואולי דיון כזה הוא בגדר ציפיה גבוהה מדי מכלי תקשורת פופולרי?

צירוף המילים התמוה “אללה” ו”אסלאם” שנבחר כשם לסדרה וכותרת המשנה: “בעקבות השתלטות האסלאם באירופה” מגדירות מראש את הסיפור. אין בפנינו מסמך העוסק בסיפור המורכב של המיעוט המוסלמי באירופה, אלא סיפור של השתלטות “האסלאם” על היבשת (ושוב – מה זה בכלל “האסלאם”?!). בפסטיבל הקולנוע בירושלים, שם הוקרנה הסדרה לראשונה, היא הופיעה תחת השם המכובד יותר “החצר האחורית של אירופה: צבי יחזקאלי בעקבות המהגרים המוסלמים”, אולם בערוץ 10 הפכו המהגרים האלה ל”האסלאם”, ועקבותיהם בחצר האחורית היו לסיפור של השתלטות. את הסיבה לשינוי השם יש לתלות ככל הנראה באלוהי הרייטינג.

הפרק הראשון נפתח בסגנון של סרט אקשן הוליוודי. יחזקאלי הוא הגיבור המסוקס, ממיין כאפיות ומחליף זהויות לפני היציאה לפעולה. בעריכה משולבים קטעים ממעלליו הקודמים של הגיבור כשהוא מסקר חדשות תחת אש צולבת או רואה את הלבן בעיניהם של מבוקשים חמושים במחנות פליטים. לפני שהוא נוסע לאירופה נפרד יחזקאלי מהאשה ומהילדים ויוצא לקדם את פני הסכנה. פתיח זה כשלעצמו אינו מאפשר עוד הצגה אובייקטיבית של קהילות המהגרים המוסלמים באירופה. הוא מסמן מראש את המסקנה: המוסלמים הם סכנה שיש לפחד ממנה ובשביל להתעסק איתם צריך להיות גיבור.

בעשור הקודם הביא צבי יחזקאלי שינוי מרענן אל הנוף המונוטוני של סיקור הערבים בישראל. הוא יצא נגד עמיתיו מ”דורהפרשנים עם שיער השיבה ששידר מעבר למסך הברזל” כאהודי ערי מערוץ 2 ועודד גרנות מערוץ 1. “אני מסביר את הערבים אחרת” אמר, “תמיד מתייחסים אליהם כאל ישויות מדיניות. אצלי יש יותר צבעים, ריחות וקולות”. יחזקאלי האשים את עמיתיו בסטריאוטיפיזציה של הערבים, אולם החד-ממדיות והחד-צדדיות של “אללה איסלאם” עולה בהרבה על ההטיה שעליה דיבר בזמנו. הסדרה צובעת בגוונים של שחור ולבן תמונה שהיא צבעונית ומורכבת הרבה יותר ועל כך כבר נאמר במקורותינו “מום שבך אל תאמר לחברך”. הנטייה האנטי ערבית או האנטי אסלאמית של יחזקאלי מגיעה בד בבד עם התחזקותו המתוקשרת בדת ישראל. הדבר מאכזב במיוחד מאחר והתחזקות בדת אינה צריכה להיות מלווה בהתנשאות על האחר, בביטולו ובהשטחתו, ולהיפך. בדיון על קיר הפייסבוק של צבי יחזקאלי ודסק הערבים של חדשות 10 (תגובה מספר 119) כתב עמי דגני, מומחה לתקשורת הפלסטינית: “צביקה היקר, האם אתה לא מוטרד מכך שכמעט כל הקוראים והמגיבים פה משבחים ומהללים את הסדרה שלך? האם נעלמה הביקורת וחדל הוויכוח? האם שנאת ‘עמלק’ משתלטת עלינו? אני מכיר אותך משכבר ומוקיר אותך מאוד, ועם זאת אני חושש שמה שאמרת לפני כמה שנים על הפרשנים הוותיקים, לבני השיער, מתקיים בסדרה הזו (שראיתי רק חלקים ממנה) – הצגת הערבים והאסלאם דרך המשקפת המדינית-בטחונית בלבד. הסרט מציג תמונה מאוד קודרת, בזמן שהמציאות הרבה יותר צבעונית. אני גם סולד מהשמחה לאיד של ישראלים רבים (שמובעת גם בתגובות למעלה), שלדעתי הסדרה שלך מעודדת, כאילו עוד מעט והאסלאם ישתלט על אירופה, ובקרוב הם ילמדו על בשרם מה זה פיגוע מדי שבוע, חס וחלילה.” אין בדברים אלה משום הכחשה שאירופה מתמודדת עם בעיה לא פשוטה, אך האם הפתרון לבעיה זו הוא בהסתה למלחמת תרבות?

בין הביקורות השונות שנכתבו על הסדרה היו כאלו שטענו שאין אסלאם קיצוני במערב. טענות אלו שגויות לא פחות מהניסיון לצבוע את כל הקהילות המוסלמית במערב בצבעים קיצוניים. האסלאם הקיצוני קיים במערב ומהווה איום משמעותי על הביטחון במדינות מערביות רבות. קהילות המהגרים המוסלמים במדינות אלו מצמיחות מתוכן קיצונים לא מעטים. כמו בכל מקום אחר גם שם משגשגים הקיצונים בעיקר במקומות בהם המדינה מפגינה אוזלת יד ואשר יש בהם נחשלות, בורות ועוני. במערב נוספים על אל הגם ההדרה, הגזענות והאפלייה מהן סובלים המהגרים ואלה משחקים לידי הקיצונים וסוללים את הדרך אל לבם של צעירים אבודים. כיום רבים מבני הדור שני והשלישי של המהגרים,ילידי הארץ הקולטת, ניצבים בפני משבר זהות. הם אינם שייכים לארץ המוצא ממנה היגרו הוריהם, אך גם אינם מתקבלים כשווים בארצות מולדתם במערב. תסכול זה מביא את חלקם למצוא מפלט בזהות האסלאמית שהיא על לאומית ובעצם טרנסצנדנטית – מעבר לעולם הזה. מיעוטם פונה לקיצוניות. מדריד, לונדון, מוסקבה, ניו יורק, דרום צרפת ומקומות נוספים במערב ידעו פיגועי טרור קשים בשנים האחרונות שבוצעו על ידי ארגוני אסלאם קיצוני או תומכיהם.

ניקח לדוגמא את סיפורו של האמאם אנור אל-עולקי, יליד ארה”ב. משפחתו הגיעה לארה”ב מתימן לצורך לימודים אקדמיים של האב. בהיותו בגיל 7 הוא שב לתימן ובגיל 19 חזר לארה”ב ונרשם לקולג’. אל-עולקי התפרסם בעקבות השפעתו על סרן נידל מליכ חסן, פסיכולוג צבאי אמריקאי שרצח 13 בני אדם בבסיס צבאי בארה”ב. חסן הוא מוסלמי ממוצא פלסטיני, יליד ארה”ב (משפחתו היגרה לארה”ב מאל-בירה דרומית לרמאללה). חסן היה בתהליך של התחזקות דתית ונהג להתכתב עם אל-עולקי. יחידתו הצבאית נקראה לשירות באפגניסטן והדבר הביאו לידי משבר. בנובמבר 2009 ירה חסן למוות ב-13 בני אדם בבסיס צבאי אמריקאי בפורט הוד בעודו צועק “אללה אכבר”. אל-עולקי שימש כאמאם במסגד דאר אל-הג’רה בווירג’יניה שבו נהגו להתפלל שלושה ממבצעי הפיגועים ב-11/09/2001. ב-2002 עזב אל-עולקי את ארה”ב לאנגליה וב-2004 הוא עבר לתימן ומאז 2009 הוא נודע כמפקד ארגון אל-קאעידה במדינה. שמו נקשר בנסיונות פיגוע רבים במערב עד לחיסולו בספטמבר 2011 בתימן על ידי הצבא אמריקאי. אל-עולקי ניהל בלוג בשפה האנגלית שבו הטיף לג’יהאד נגד המערב ואף השתתף במספר פורומים ג’יהדיסטים אינטרנטיים בשפה הערבית. אל-עולקי הוא דוגמא קלאסית של מוסלמי שנולד והתחנך במערב ופנה לדרך האסלאם הקיצוני והטרור.

מן הצד האחר, מוסלמים רבים באירופה נופלים קורבן לפשעי שנאה, לאפליה ולרדיפה סמויה וגלויה. הפחד המיתולוגי מן האסלאם נטוע עמוק בתרבותה של אירופה. בשנים האחרונות מתחזק הימין קיצוני באירופה, במדינות כמו גרמניה, הולנד, צרפת, יוון, הונגריה ואחרות. המפלגות הלאומניות יוצאות בדרך כלל נגד האיחוד האירופאי ועקרון הרב תרבותיות המנחה אותו ומלבות שנאת זרים. מחקרים מראים (ראי בקישור לעיל) כי באזורים שהגיעו אליהם מהגרים רבים נוטות מפלגות ימין קיצוני להצליח. לעומת זאת, בדמוקרטיות החדשות יותר כמו המדינות הפוסט-סובייטיות, האיבה ושנאת הזרים מופנות בעיקר למיעוטים לאומיים כמו צוענים (בהונגריה), טורקים (בבולגריה) והונגרים (בסלובקיה). המהגרים המוסלמים הפכו ליעד טבעי של מתקפות הימין הקיצוני במערב אירופה. תיאוריה איסלאמופובית מקובלת בחוגי הימין הקיצוני נקראת אירוערביה. היא מפותחת בספר הנקרא: “אירוערביה: הציר האירופי-ערבי” שנכתב על ידי גיזל ליטמן, סופרת יהודיה ילידת מצרים המוכרת בשם העט בת יאור (Bat Ye’or). הדמיון לתיאוריות האנטישמיות הקלאסיות שהתפתחו באירופה במאה שעברה מפליא.

פרופסור עמיקם נחמני, מחבר הספר Europe And Its Muslim Minorities וראש המחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן, טוען שההתנהלות של אירופה במלחמותיה במאה השנים האחרונות, מותירה מעט מקום לתקווה שהיבשת המטיפה לשאר העולם תנהג במיעוט המוסלמי בפחות ברוטליות מזו שנהגה במיעוטים אחרים. נחמני מציין כי פשע המלחמה הנוראי ביותר שהתרחש על אדמת אירופה מאז מלחמת העולם בשנייה, הוא טבח סרברניצה במלחמה בבוסניה ביולי 1995בפיקודו של הגנרל רטקו מלאדיץ’, רמטכ”ל הצבא הסרבי במלחמת האזרחים ביוגוסלביה. בטבח נרצחו 8,000 גברים מוסלמים. השמדת עם זו כללה גם אונס של כ-16 אלף נשים בוסניות. דוגמה קרובה יותר שמביא נחמני היא הרצח ההמוני שביצע אנדרס ברינג ברייוויק הנורבגי ביולי 2011: כ-70 צעירים נורבגים נרצחו, לא בשל היותם מיעוט אלא משום שצידדו בזכויות המיעוט, כלומר בזכויות המהגרים בארצם.

הימין הקיצוני באירופה הוא הבית הטבעי של שנאת היהודים והאנטישמיות הקלאסית. לאור החשיבות של זיכרון השואה בישראל ניתן היה לצפות כי ממשיכי דרכם האידיאולגיים של הנאצים ושותפיהם ברחבי אירופה יהיו מוקצים מחמת מיאוס במדינת היהודים. בפועל ההיפך הוא הנכון. השנאה הנוכחית של הימין באירופה לאסלאם גוברת על השנאת המסורתית ליהודים. כיום יש ליהודים מדינה, הם כבר לא נחשבים לנחותים. יתרה מזאת, בדומה לתפיסה המקובלת בימין האמריקאי, מדינת היהודים נתפסת בעיני חסידי תיאוריית התנגשות הציוויליזציות כקו הגנה ראשון אל מול האסלאם. חירט וילדרס, מנהיג מפלגת החירות ההולנדית ואנטי מוסלמי קיצוני, הוא תומך נלהב של ישראל. באחד מביקוריו  בישראל אמר וילדרס ל YNET“אני תמיד אומר לאנשים שרק בגלל שהורים ישראלים שולחים את ילדיהם לצבא כדי להתמודד עם הג’יהאד ונשארים ערים בלילות – ההורים באירופה יכולים לישון בשקט”. וילדרס גם יצר סרט אנטי אסלאמי משלו בשם פתנה (מונח קוראני אשר לו מספר פירושים בערבית: כאוס, מחלוקת ומלחמת אחים בין המוסלמים). הממסד הישראלי מצדו נענה לחיזורי הימין הקיצוני האירופאי.

בשנים האחרונות נערכו מספר מפגשים בין נציגים ישראלים רשמיים למנהיגי ימין קיצוני באירופה. בדצמבר 2010, חרף מחאת הקהילה היהודית באוסטריה, נפגש סגן השר איוב קרא מהליכוד עם מנהיג מפלגת החירות היינץ כריסטיאן שטראכה וגמר עליו את ההלל. יש לציין כי עוד ב-2008 הוגדר שטראכה על ידי משרד החוץ הישראלי כנאו-נאצי, מכחיש שואה וגזען. גם השנה תחנוני הרב הראשי של אוסטריה לא נענו, וחבר הכנסת מש”ס הרב ניסים זאב, השתתף לצד גרשון מסיקה, ראש המועצה האזורית שומרון, ופרופ’ הלל וייס מאוניברסיטת בר אילן בכנס שיזמו מפלגות הימין הקיצוני החברות באיחוד האירופי. הרב הראשי של אוסטריה, הרב חיים אייזנברג, שיגר מכתב למשתתפי הכנס בו הוא טוען כי היות והכנס מאורגן על ידי אנדריאס מלצר, אדם שהתפרסם בעבר בהתבטאויותיו האנטישמיות, הרי שמדובר במתן לגיטימציה לאיש. “בשם הקהילה היהודית אני מבקש שלא להגיע לכנס”, כתב הרב אייזנברג. יש לציין כי שר החוץ דוד לוי אסר בזמנו כלמגע עם מפלגתו של ירג היידר ויורשיו. בתגובה טען מסיקה כי “הכלל שמנחה אותי הוא ‘האויב של אויבך הוא ידיד’. התועלת של השתתפותנו בדיון כזה עולה לאין ערוך על השאלה מי הזמין את הכינוס”. על כך כבר נאמר  “אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה”  (במאמר מוסגר יש לציין כי גם האסלאם הקיצוני נוהג להשתמש במוטיבים מן האנטישמיות האירופאית החדשה).

הימין הקיצוני האירופאי בעל המורשת האנטישמית המפוארת, רואה כעת באסלאם הקיצוני את האיום העיקרי על אירופה. מדינת ישראל המחפשת נואשות בני ברית באירופה מוצאת את מבוקשה בימין הקיצוני. לפני כחודשיים אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו לעמיתו ההונגרי כי “המדינה היהודית נותנת לאירופה את קו ההגנה שלה מפני האסלאם המיליטנטי… האסלאם המיליטנטי הוא אויב משותף של כולנו, של ישראל ושל אירופה.” אמירה זו באה בימים שרוב מנהיגי המערב רואים במדיניות ישראל במזה”ת התיכון כאיום הולך וגובר על היציבות העולמית.

ההתקרבות בין הימין הקיצוני באירופה לישראל (וליהודים אנטי מוסלמים במערב) הוא אחד מתוצרי הלוואי של הסכסוך הישראלי הערבי. הסדרה “אללה אסלאם”, גם אם היא נוגעת בסוגיות אמיתיות ובוערות, רחוקה מן המציאות. תיאוריית “השתלטות האסלאם על אירופה” שמקדם יחזקאלי מפלרטטת עם תיאוריות ימין קיצוני על גבול הסהרוריות. היא אינה משקפת את המציאות היומיומית באירופה אלא את נקודת המבט הישראלית על הדברים, או ליתר דיוק את משאלות לבם של גורמים מסוימים בישראל.

תודה ליעד בירן על ההגהה והעריכה