איריס פרוכטר-רונן: הומור נשי ככוח חתרני ומשחרר בסרט הלבנוני “לאן אנו הולכים עכשיו”? (נדין לבכי 2011)

השימוש בהומור פחות מקובל עבור נשים. להומור יש לעיתים מימד תוקפני ובוטה. לעיתים יש בהומור קריאת תגר. בחברות בהן מצופה מנשים להיות עדינות ולחפש קרבה, הומור תוקפני סותר את התפקיד הנשי.

כוחן היצירתי וההומוריסטי של נשים מודגש בכתיבה הפמיניסטית כמוטיב מרכזי  שביכולתו לערער את הבסיס של הסמכות הגברית. כותבות פמיניסטיות רואות בהומור הנשי כלי בעל כוח חברתי ופוליטי. ההומור מהווה כוח רב-גוני, חתרני ומשחרר.[i]

כותבות פמיניסטיות כמו מרתה רביץ מציינות שהצחוק הנשי משמש כאמצעי להפרת המבנים של השיח והאידיאולוגיה הפטריארכאלית.[ii]  הדבר בולט במרבית החברות בעולם ובודאי בחברות מזרח-תיכוניות המאופיינות בשמרנות ובמסגרות פטריארכליות.  יש בכוחו של הומור נשי בכדי לערער  את העליונות הגברית ולחתור תחת הנורמות החברתיות.

 

“לאן אנו הולכים עכשיו” (2011) סרטה החדש של הבימאית הלבנונית נדין לבכי, במאית ויוצרת הסרט “קראמל” (2007) [iii] משופע בהומור נשי ובהומור עצמי ומתרחש בשלהי מלחמת האזרחים בלבנון בשנות השבעים. זהו סיפורן של נשים בכפר לבנוני מרוחק ומעורב בו מתגוררים מוסלמים ונוצרים בשכנות זה לזה. על רקע המלחמה, הנשים בכפר מתאחדות כדי למנוע מהגברים הנוצרים והמוסלמים להתנגש אלה באלה, בדרכים שונות: הן מביימות למשל מריבה ביניהן כדי למנוע מהגברים לשמוע חדשות בטלויזיה בהן מדברים על המלחמה. בלילה הן אפילו שוברות את הטלויזיה. הן מכינות עוגיות עם חשיש כדי לסמם את הגברים ולמנוע התנגשות ביניהם. כאשר מתלקח ויכוח בין מוסלמים לנוצרים בשאלת השחתת המסגד או שבירת הצלב בכנסיה הן מחליטות לעשות מעשה. כדי להעסיק את הגברים ולהשכיח מהם את הסכסוך הן מזמינות לכפר נערות ליווי אוקראיניות שעובדות בביירות המרוחקת. הן מביימות תקלה באוטובוס המביא את הנערות וכך “נאלצת” כל משפחה להזמין אליה אורחת אחת ללילה. הנשים מבקשות לגלות היכן מוחבאים כלי נשק בכפר ומשהן משיגות  את המידע, הן פועלות כדי לסלקם.

הומור אפוא, הוא כלי בו משתמשת הבמאית והיוצרת נדין לבקי,  כדי להעצים את כוחן של הנשים הגיבורות והן ככלי  להתמודדות עם  סיפורה הקשה של מלחמת האזרחים הלבנונית העומד מאחורי הסרט. ואכן, בסרט ישנם רגעים רבים של דרמה ועצב, של יאוש וחוסר תקווה. בסרט מופיעות מידי פעם תמונותיהם של חללי המלחמה והוא מתחיל ומסתיים בבית הקברות.

 

שיאו של הסרט הוא עם הסתרת גופתו של נסים שנהרג מירי צלף, בנה של עפאף, אלמנה נוצריה שחוששת כי בנה הבכור יבקש לנקום את מותו של אחיו בירי כלפי מוסלמים בכפר. לאחר שהיא רוחצת את גופתו ומחביאה אותה בבאר בכפר,  היא ניגשת לכנסיה ובסצינה מרגשת משליכה חול בפני פסלה של מריה הבתולה תוך שהיא מטיחה לעברה בכעס ובבכי:” מה עשית כשהרגו לי את הבן? לך לא איכפת, בנך יושב בידיים שלך, שלי כבר לא. תחזירי לי אותו.”  סצינה זו שזכתה כמובן לבקורת על היותה  קריאת תיגר כנגד הדת, משמשת כהכנה לסצינה הבאה שבה האח הבכור מגלה את דבר מותו של אחיו, ואמו המבקשת למנוע ממנו לממש את איומיו לנקום ברוצחי אחיו, חוטפת את הנשק מידיו ויורה ברגלו (“מספיק איבדתי בן אחד”). המסר הפציפיסטי כאן הוא ברור. גם אמאל (נדין לבכי) נוזפת בכעס בגברים המוסלמים והנוצרים המתעמתים  זה עם זה  בבית הקפה אותו היא מנהלת  היא קוראת להם “חוליגנים” ומגרשת אותם “למות ליד בתיכם ולא בבית הקפה שלי”.

הסרט מבליט את תפקידן של הנשים ומעצים את חשיבותן לא רק בהתנגדותן לאלימות וברצונן  להשכין שלום, אלא בנכונותן ליזום, להסתכן, ולקחת תפקיד פעיל במניעת מלחמה בכפר.

כבר בסצינת הפתיחה נשים מוסלמיות ונוצריות לבושות שחור מבצעות מעין ריקוד מורבידי אך חושני בדרכן לבתי הקברות בכפר כדי לנקות את הקברים ולהניח עליהם פרחים חדשים.

אך הסרט כאמור, שזור בהומור פנימי בין הנשים המתבדחות על בעליהן, אחת על השניה ועל היחסים שלהן עם בני זוגם. קטעי פרודיה על סרטים  מצריים  וכן שירים מקוריים שנכתבו לסרט על ידי ח’אלד מוזאנר בן זוגה של הבמאית נדין לבכי מוסיפים לסרט ניחוח נוסף של הומור והנאה למרות היותו מבוסס על מציאות קשה.

סצינת הסיום בה מחליפות הנשים את דתן המוסלמיות מתלבשות כנוצריות והנוצריות כמוסלמיות מהווה סצינה הומוריסטית וקומית. ראש העיר הנוצרי המתעורר בבוקר למראה אשתו לבושה בחג’אב ומתפללת שואל אותה:”את עושה יוגה?”

למעשה השאלה שמעוררת לבכי אינה חדשה: האם העולם לא יהיה מקום שקט יותר אם ינוהל על ידי נשים? למרות זאת, זהות מיגדרית וזהות מינית הן הרבה יותר גמישות במציאות מאשר כפי שהן מוצגות בסרטה של לבכי. ההבדלים המגדריים מוצגים בסרט כפרימורדיאליים אפילו ביולוגיים. גברים ממאדים נשים מנגה. הגברים הינם יצורים חייתיים המונעים על ידי  אלימות ומין, בעוד הנשים הינן סוכנות של פציפיזם הנושאות את הנטל של הדחפים הגבריים הבלתי נשלטים ופועלות כדי לסדר, לתקן ולאחות את השברים. אגב, באחת הסצינות בסרט, הנשים אכן מנקות את המסגד שהושחת על ידי בעלי חיים השייכים לנוצרים. העלילה הופכת את הנשים  לסמכותיות אך באותו זמן גם לכנועות  ומשועבדות.

המסר הפמיניסטי בסרט זה כמו בסרטה הראשון של נדין לבקי “קראמל” הוא ברור: הנשים אינן

יכולות  לשנות את המציאות החברתית, לפיכך הן  מתאימות את עצמן למציאות זו ומשנות את התנהגותן בהתאם. “בקראמל”, אחת הגיבורות, מוסלמית בשם ניסרין מבצעת ניתוח לאיחוי קרום הבתולין ערב נישואיה. בכך היא מבקשת להערים על בעלה לעתיד ולהתאים את עצמה  למציאות השמרנית בחברה בה היא חיה. גם ב”לאן הולכים עכשיו” הנשים מערימות על הגברים (מחביאות את הגופה,מסממות את הגברים, ואפילו מביאות נשים זרות כדי להשכיח את הסכסוך בכפר). במילים אחרות, כדי להתגבר על חסמים פטריארכאליים הנשים נוקטות בתחבולות. הן מבינות שלא ניתן לשנות את המציאות ולכן עוקפות אותה. זהו מסר של כוח נשי  המבקש אם לא לשנות את המציאות הקשה לכל הפחות,לרכך אותה. אך נדמה כי המסר הזה אינו מוגבל למציאות   הלבנונית הקשה שבה מאיימים המתחים הדתיים והעדתיים לזרוע הרס וחורבן. זהו גם מסר אוניברסאלי לכל הנשים באשר הן.

נושא מענין אחר בו עוסק הסרט הוא היחס לזרים ולתרבות המערבית המגולמת בדמותן של הפרוצות הרוסיות. כמובן, שהניגוד הברור בין לבושן החושפני של נשים אלו לבין לבושן השמרני של בנות הכפר (הן המוסלמיות והן הנוצריות) מבליט את ההבדלים התרבותיים בינן, אך בה בעת, התפיסה כי המיניות של נשות המערב הינה “מודרנית” ומשוחררת בעוד הנשים ה”מסורתיות” מוגבלות בכבלים חזקים של מסגרות משפחתיות, איזוריות ודתיות היא מעט פשטנית ויוצרת תמונה בינארית קשיחה של מערב ומזרח . כצופים, אנו גם מקבלים את הרושם כי מחסומים לשוניים ותרבותיים מצביעים על הבדלים מהותיים בין האישיות הלבנונית (הערבית) הנחשלת לבין הנשים הרוסיות המפוכחות . בואן של נשים אלו לכפר נועד לזעזע ולערער את המסורת המקומית בכפר ולחשוף אותו לסקס, סמים ורוקנרול. ואכן, נשות הכפר קוראות תיגר על המסגרות  השמרניות והתנהגותן מתריסה כלפי הגברים. זהו סרט על אחוות נשים החוצה עדות ודתות. על כוחן של נשים המבקשות למנוע סכסוך אלים בו מעורבים הגברים.

 הסרט כאמור, מסתיים באותו מקום בו החל, בבית הקברות של הכפר. כל תושבי הכפר מתכנסים כדי לקבור את נסים. אך נושאי ארון הקבורה עומדים נבוכים ומבולבלים ואינם יודעים לאיזה כיוון לפנות. האם עליו להיקבר בחלקת הקברים הנוצרית או המוסלמית. אחד מהם שואל:”לאן הולכים עכשיו?” כך מסתיים הסרט, ושאלה זו, שהיא גם שמו של הסרט, נשארת תלויה באוויר.