הערה זו הינה המשך ישיר לכתבתו של אהוד טולידאנו על אדוארד סעיד, כתבה שאני חותם עליה בשתי ידי ושלא הייתי יכול לנסח אותה טוב יותר. אבל הכתבה הסבירה מה לא תקין במזרחנות המסורתית, ואינה עוסקת באיך כן להסביר את המזרח התיכון המודרני, וכאן יש לומר שהתיזה של סעיד, יחד עם תרומתה המכרעת לסילוק “פסולת הבניין” של המזרחנות הישנה, תרמה למספר טעויות והטעיות שאני רוצה כאן להסביר חלק מהן. סעיד אומר בספרו שלא האסלאם של המאה השביעית מסביר את המזרח התיכון המודרני, אלא גורמי הווה כמו קולוניאליזם, מחסור, ניצול וכה הלאה וכה הלאה. זו דעה שמחזיקים בה הרבה מעמיתינו בארצות הברית, המתכנים לפעמים השמאל החדש. דוגמא יפה מוצעת על ידי עמיתנו רוג’ר אוון, שביקר פעם כותב שורות אלה על אחד מספריו וטען שמשטרי המזרח התיכון אינם מוסברים על ידי דינמיקה מזרח תיכונית פנימית (כגון התפתחות משטר הקרקעות, כנטען באותו ספר), אלא על ידי היותו של המזרח התיכון חלק מן העולם השלישי, שבו כידוע התופעה של משטרי קצינים היא תופעה מקובלת. בניסוח קצת שונה, זו היתה בדיוק גם דעתו של סעיד. הבעיה עם דעה זו הינה שהיא מאיינת לחלוטין את תרבות המזרח התיכון, אשר מוכרזת בזאת כבלתי רלוונטית להבנת מוסדותיו. תאילנדים, מקסיקנים וערבים הופכים בכך לסלט אחד, לא במיוחד טעים לחיך. אבל מובן שלא מדובר כאן על בעיה מוסרית או אסטתית של אי-מתן כבוד ראוי לתרבויות המזרח התיכון; מדובר כאן על הסבר בעייתי. אוון יישם רעיון זה בספרו המפורסם על המזרח התיכון המודרני, בו הוא מתקשה לספק הסברים למשטרים או לתופעות דתיות, ומסתפק במיוחד בתיאורים, או בהסברים אד הוק: אחרי הכל, באמצעות הנוסחה “עולם שלישי” לא קל להסביר את ההבדל המשטרי בין מקסיקו לסוריה, או אפילו בין תורכיה לסוריה. אם מה שקובע הוא שייכות ארצות אלה לעולם השלישי, כי אז ההבדלים ביניהן הם בבחינת אפיפנומן, מקרה חסר משמעות.
מה שחסר כאן זוהי תיאוריה שתוכל להסביר לפחות חלק מן התופעות המעניינות אותנו בצורה הרבה יותר משכנעת. תיאוריה כזאת יכולה להיות משהו שמצוי בין המהותנות של המאה השביעית, או “האסלאם”, לבין העכשוויזם הטהור שמוצע לנו על ידי הסעידיאנים. הכוונה שלי היא להיסטוריה של המזרח התיכון מן המאה השש-עשרה, היסטוריה אמפירית, לא מהותנות. דוגמא קטנה היא דפוסי הלאומיות במזרח התיכון, תופעה שלדעתי אין אפשרות להבינה עד תומה בלי ה”פקס-עות’מאניקה” ששימר במידה רבה את אחדות הקבוצה האתנית הערבית, ובלי להבין את מצריותה המודעת לעצמה של מצרים כבר מן התקופה הממלוכית – עובדה שבודאי חוזקה על ידי מעמדה האוטונומי של מצרים בתקופה העות’מאנית. תיאוריה זו מסבירה יפה חלק מן התופעות המבקשות הסבר, והיא גם מצביעה בברור על גבולות התוקף שלה: בלי ההתלהבות המשכרת של עבד אל-נאצר (בודאי כשלעצמו לא גורם היסטורי) יתכן שהלאומיות הערבית לא היתה מגיעה לשיאי ההשפעה שאליהם הגיעה בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים. יוצא שגם עובדה מקרית שאינה ניתנת להסבר (הכריזמה של מנהיג) משתבצת בתיאוריה יותר כללית של הסבר היסטורי. יש כאן תשובה מסוימת לבעיה מבנית מאוד קשה שהמקצוע שלנו סובל ממנה: בעוד שבאזורי עולם אחרים מסבירים את ההווה באמצעות דיסציפלינות, כמו אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, מדע המדינה או כלכלה, בלימודי המזרח התיכון לבדם עדיין ידע שפות הוא הדיסציפלינה היחידה…