הויכוח המתגלגל בבמה הפתוחה אחרי יריית הפתיחה של פרופ’ זאבי, ובעצם מהרצאתו של פרופ’ טולידאנו בכנס השנתי הראשון שלנו תחת השם החדש, שב וחושף את הקרעים והכאבים שמלווים את עיסוקנו מאז צאת ספרו של אדוארד סעיד לפני כמעט שלושה עשורים. היוזמה היא ללא ספק בעיתה, הן לנוכח הנטייה הכללית לרפלקסיה בשדה המחקר והן לרגל הקמתה של “האגודה ללימודי המזה”ת והאסלאם.” בדברים הבאים אני רוצה להוסיף לשאלתו של זאבי “מה אנחנו עושים וכיצד אנחנו פועלים,” שאלה נוספת שלדעתי היא לא פחות חשובה: בשביל מה אנחנו עושים? לכן גם בחרתי בכותרת שהיא פרפראזה על חיבורו של ניטשה, שלצערי ממעטים להתייחס אליו, “כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים.”
קריאת הרשימות עוררה בי הרהורים רבים, אך גם את התחושה שבעצם יש כאן חזרה על דברים שמזמן היו צריכים להיות ברורים מאליהם. היש בינינו מי שמטיל ספק שמאמינים מסתמכים על כתבי הקודש שלהם? שפרשנות הטכסט נעשית בהכרח בקונטקסט היסטורי ספציפי? שכדי להסביר את המזה”ת המודרני צריך להכיר את עברו הפרה-מודרני? או שצריך לדעת ערבית (או פרסית, תורכית, ושאר שפות)? עיקר החידוש שבדברי דרור, כפי שאני מבין אותם, איננו בליבוי מחדש של הויכוח הסעידי, אלא ברעיון הפרוגרמטי להחיות את לימודי המזה”ת כלימודים אזוריים, ודווקא היבט זה כמעט שלא זכה לתגובה.
אני מסכים בכל לבי עם טענתו של דרור שכדי להבין תופעות כמו התופעה הג’האדית-תכפירית יש לשלב בין דיסציפלינות שונות כמו ההיסטוריה, הסוציולוגיה ומחקר הדתות. אין לי כמובן שום הסתייגות לגבי בצורך להכיר את השפות של החברות שאנו חוקרים. עם זאת, אני פחות בטוח ביעילותה, או אפילו באפשרותה, של ההצטמצמות בדלת האמות האזוריות שהוא מציע. הרדיקליזם האסלאמי חורג בהרבה מגבולותיו של אזור המזה”ת והוא למעשה חלק מתופעת הגלובליזציה. את אל-קאעדה, למשל, אי-אפשר לדעתי להבין בלי לקחת בחשבון, בין השאר, את הפוליטיקה של המלחמה באפגאניסטאן או את הסוציולוגיה של ההגירה המוסלמית למערב.
חשוב להדגיש, מכל מקום, את החשיבות שבלימוד הדיסציפלינות של מדעי החברה, וגם של לימודי התרבות ואפילו הפילוסופיה העומדת מאחוריהן, בזכות עצמן. כולנו גדלנו על המנטרה של היסטוריה בינתחומית, אבל עיקר עיסוקנו נשאר תמיד בצד של הקריאה הקפדנית של הטכסט. הבנה ראויה של הטכסט היא תנאי הכרחי ללימוד ההיסטורי אך לא תנאי מספיק. היסטוריה חברתית אינה יכולה להיות אך נרטיב על חברה מן העבר. היא לא יכולה גם להסתפק בשימוש אקראי (“הלבשה”) של תיאוריה זו או אחרת שבמקרה מתאימה לנושא שאנו חוקרים. רק הכרה מעמיקה של המושגים ויותר מכך של הויכוחים המרכזיים בתחום מדעי החברה יכולה לספק כלים שיטתיים וחדים לניתוח הטכסט החברתי. אפשר למשל לבחון את ארגון אל-קאעדה במסגרת גישת התנועה החברתית ואת השימוש שלה בתקשורת כחלק מצמיחתה של זירה ציבורית גלובלית. היסטוריה תרבותית, שבה נעשה שימוש בתובנות מתחום לימודי התרבות, עדיין תקועה, כפי שעולה גם מהבמה הפתוחה, בויכוח הבסיסי שעורר סעיד. אבל כיצד ייתכן ויכוח כזה בלי שום התייחסות לפילוסופיה של פוקו, שבה מעוגנת ביקורת האוריינטליזם? ומעבר לכך, כיצד ניתן להכריע שאלה כמו האם הפונדמנטליזם האסלאמי הוא מודרני או אנטי-מודרני בלי לעגן אותו בדיון העקרוני שבין מודרניסטים ופוסטמודרניסטים ביחס למודרניות?
נכון הוא כי המבנים התיאורטיים במדעי החברה ובלימודי התרבות נשענים במידה רבה על הנחות יסוד אירופיות ואמריקאיות. חשתי בזאת היטב בכנס סוציולוגי שבו השתתפתי לאחרונה בנושא המדינה והגלובליזציה. הייתה קצת מבוכה כשהסוציולוגים המלומדים לא הצליחו לנסח אף שאלה ביחס להרצאתי על סוריה, עד שאחת מהם פלטה: אנחנו לא יודעים שום דבר על ארץ זו. אפשר היה לחשוב ששכנתנו סוריה לא נמצאת עבורם כלל על הגלובוס! ובכל זאת, הרצון של הוגים פוסטקולוניאליים כדוגמת מיטשל וצ’קרברטי להעמיד את הודו או המזה”ת כנקודת המשען לבחינת מדעי החברה נראית לי יומרנית. עם כל הכבוד, במאתיים השנים האחרונות המזה”ת ולא אירופה היו הפרובינציה וגם ההוגים הפוסטקולוניאליים עצמם בסופו של דבר מנסחים את תורותיהם המסובכות להחריד במערב. המבנים התיאורטיים המערביים נוגעים בבסיסם בשאלות קיומית ודי לנו אם נסתפק במשימה הצנועה יותר של הרחבת השאלות שהם מעלים כדי שיכילו גם את האזורים שלנו. לדעתי, זוהי גם הדרך הנכונה למשג את האופן שבו העמים המוסלמים עצמם חותרים להשתלב במודרניות, במקום מושגי החיקוי, ההסתגלות, או הריאקציה הרווחים בדיונים בנושא זה.
ואמנם, עיקר חשיבותו של המחקר הבינתחומי הוא במתן משמעות למה שאנחנו עושים. כל עוד אנו עוסקים באיסוף הפרטים על ההיסטוריה של אזור כלשהו בתקופה מסוימת, עבודתנו תישאר רלבנטית רק לקבוצה קטנה של חוקרים בתחומים החופפים או הקרובים לשלנו. בתנאים כאלה, אך טבעי הוא שהיא תהפוך בעיקר לאמצעי לקידום אישי. לעומת זאת, כאשר מחקר כזה מנוהל במסגרת שאלות כלליות הנוגעות לקיום האנושי, הרלבנטיות שלו תהיה רחבה בהרבה, ועמה יגדלו גם הסיפוק האישי והתרומה החברתית. בל נשכח בקשיי היומיום שעיסוקנו אינו רק מקצוע ושמטרתנו אינה רק לשמור על הגילדה שלנו, אלא זהו גם ייעוד לתרום לחברה בכללותה, שבסופו של דבר מממנת אותנו.
יישום אמיתי של מחקר היסטורי בינתחומי הוא אמנם תובעני ביותר. אך יש בו גם אתגר אינטלקטואלי יוצא מהכלל ותחושת סיפוק שמעבר למקצוע. זוהי בעיני ההגשמה האמיתית הטמונה בשינוי שם האגודה שלנו מ”האגודה המזרחית” ל”אגודה ללימודי המזה”ת והאסלאם.” או כפי שניסח זאת ניטשה בדרכו הפיוטית רבת העוצמה: “נשרת את ההיסטוריה רק במידה שזו משרתת את החיים.”