הדיון על המזרחנות ולימודי האסלאם והמזרח התיכון בישראל היום, אשר בא לביטוי בהרצאה המצוינת של אהוד טולדאנו והמפרסמים ב’במה פתוחה’, נסוב למעשה סביב עצמו. לרב דיון זה מתמקד במספר מצומצם של אוניברסיטאות, הממוקמות בערים הגדולות ונשלטות בידי גברים, יהודים, מרקע חברתי-כלכלי ותרבותי דומה. חברי גילדה זו מבקשים לשמר דפוסי פעילות אקדמית אשר שונה רק במעט מערכי המכון למדעי המזרח בירושלים בשנת 1926. ככל שנושאי “חוץ ובטחון” נהיו יותר ויותר חשובים, רשת המזרחנים נהית מוגדרת יותר על ידי חוויות מכוננות בשרות בצה”ל ובשרותי הבטחון למיניהם. דרוש מחקר פרוסופוגרפי של העוסקים בחקר האסלאם והמזרח התיכון בעבר ובהווה על מנת להבין את מקורות העצמה במערכת זו, אך ניתן לציין כמה מהשלכותיה בתוך הדיון המקוון המתרחש היום.
ארגון “החברה המזרחית” מחדש הוא ללא ספק מבורך, אולם לא ברור למה האגודה הישראלית ללימודי המזרח התיכון והאסלאם החליטה להנציח את ההיעלמות מהמכללות – כשברובן כבר מלמדים על המזרח התיכון והן משמשות אפיק חשוב להרחבת לימודים אלה בעתיד. האם לא ראוי שכל מכללה אשר בה תכנית ללימודי המזרח התיכון תקבל יצוג במוסדות אילמ”א, השווה לזה של האוניברסיטאות? המכללות בישראל מייצגות היום פריפריה גיאוגרפית וחברתית-כלכלית. האם מרצים במוסדות אלה רוצים להציע לתלמידיהם לנסוע לחו”ל להשלמת לימודיהם, כפי שאהוד גורס? או שמא במקום לפנות לחו”ל, אילמ”א תעמיד את עצמה בחוד החנית של פיתוח ההשכלה הגבוהה בגליל ובנגב? אולי מוטב שנתחיל במיקום הכנס השנתי הבא במוסד ב”פריפריה” יחד עם סיור מודרך לחברים מהמרכז (ולינה במחיר סביר למי שמעונין)?
הנהגת אילמ”א התגבשה כקבוצה גברית (פרט לאיריס אגמון שהציעה את עצמה לוועדת האתיקה). היכן החוקרות והמרצות המצוינות אשר לכבוד לי להכיר אותן? האם הן משלימות עם ההגמוניה הגברית? האם הן עסוקות מידי בכדי לעסוק בפוליטיקה אקדמאית? מה יכולה אילמ”א להציע לחוקרות האסלאם והמזה”ת כדי שיראו באגודה החדשה גם את ביתן? דומני שלחוקרות את החברות והתרבויות האסלאמיות והמזרח תיכוניות תרומה ייחודית ואיכותית למחקר ולהוראה בישראל ומן הראוי שכולם יהיו שותפים לה.
לא מפתיע שאין אף ערבי פלסטיני אזרח ישראל בהנהגת אילמ”א. הרי בתוך מדינתנו אנחנו פועלים. אך כדאי שנכיר במגרעות שעובדה זו גוררת. האם גיוס חוקרים ערביים פלסטיניים (ערביות פלסטיניות?) לא היה מעשיר את הארגון, פעילויותיו ודיוניו?
אשר למגמה הבטחונית-מדינית שהתחזקה בשנים האחרונות במזרחנות הישראלית, ברור שיש תמריצים כספיים אשר מסבירים תופעה זו, אשר באה על חשבון העיסוק בנושאים “לא חשובים”. אולם, שמא נוכל לרענן את הדיון העכשווי המסורתי הסוגר את הכנס השנתי ונעסוק ב”מה היא השפעת התרבות הפופולרית במזה”ת היום?” או ב”מה טיבו של מזרח תיכון וחברות אסלאמיות וירטואליות?”
יש מי שחושש שמדיניות כזו תאיים על ההגדרה של חוקר/ת המזרח התיכון והאסלאם אשר ממילא אינה ברורה מספיק בתקנון האגודה. יש כאלה הדואגים ל”רמה האקדמית” של האגודה בעתיד. אך האגודה החדשה יכולה לחדש לא רק את שמה ומרכז הכובד שלה אלא גם את תכנה. אחרת היא עלולה להישאר בשולי לימודי המזרח התיכון והאסלאם בישראל.
נ.ב.
לדעתי אנחנו כבר בתקופה פוסט-סעידיאנית, שבה חוקרות וחוקרים מבהירים את המורכבות של המפגש הקולוניאלי במאה ה19, מפגש שסעיד רק שרטט בקווים גסים, ואת הבניית המזרח על ידי המערב במאות הקודמות (כפי שניסיתי להסביר בפורום בר בשנה שעברה).
לגבי השאלה “מי או מה הוא מזרחן”, דומני שלא חייבת להיות סתירה בין מומחיות במזרח התיכון על שפותיו, תרבותיו ותולדותיו לבין מיומנויות במדעי החברה, באמנויות, ועוד. שילובים שונים של מקורות, שיטות מחקר, ומסגרות רעיוניות מניבים לעיתים תוצאות מפתיעות ומבורכות.
הויכוח על מתודה, לא פעם מסווה חילוקי דעות אידיאלוגיים ואף יוקרה אישית.