מתוך חשש שאני הולך לחזור על עצמי, וזה בוודאי מיותר, ברצוני להגיב בקצרה לדבריו של פרופ’ טולידאנו בעניין הדרך “הנכונה” להבין את הערבים והמוסלמים לאורך ההיסטוריה ובימינו. ראשית, אציין, שלא ממש ירדתי לסוף דעתו באומרו שבחירתי להציג את עצמי כ”שבוי בכבליה של הדת” מחייבת רק אותי. האם משמעות הדבר היא שאני הפונדמנטליסט היחיד בשטח? טוב שמצאנו אותו!
האמת היא כמובן שונה. הפונדמנטליזם חוגג ביהדות, באסלאם, בנצרות, ומן הסתם גם בדתות אחרות. האם זה טוב או רע, זהו כבר עניין לנקודת השקפה. מן הסתם לדעת הפונדמנטליסטים עצמם מדובר בתופעה חיובית. ואולם, עולם שבו תופעת הפונדמנטליזם איננה קיימת הוא עולם דמיוני המנותק מהמציאות האמיתית. לצערי, אכן רבים מהמזרחנים בעולם המערבי, בעיקר בארצות הברית, ובייחוד בחלק מהמוסדות החשובים שבחוף המזרחי, מתעקשים להתעלם מהתופעה ואף מאשימים את המשתמשים במונח פונדמנטליזם במהותנות. הגיעו הדברים לידי כך, שיש המשתמשים בטענת המהותנות ככלי להשתקת דעות אחרות (למען הסר ספק אציין שאין כוונתי לשימוש הענייני שעשה פרופ’ טולידאנו במושג זה להבהרת עמדתו; אבל כן כוונתי לשימוש שעושים אחרים במושג זה, גם בישראל, וכבר דיברתי על כך בהרחבה במושב הסיכום של כנס החברה המזרחית השלושים שנערך באוניברסיטת בר-אילן).
הנחת היסוד של פרופ’ טולידאנו שהסבר היסטורי יעיל “חייב להתבסס על הנחת רציונליות השחקנים” היא הנחה שגוייה. בוודאי שהיבט חשוב ומהותי בחייהם של אנשים דתיים איננו רציונלי. מיוחסת לרבי מקוצק האימרה, העוקצנית לכאורה ואולם בעלת האמת העמוקה: “קב”ה שאני מבין אותו, אינני בטוח שהייתי רוצה לעבוד אותו.” באימרה זו באה לידי ביטוי קודם כל חירותו של היהודי הדתי. איננו עובדים את מי שאנו מבינים. אנו יכולים לכבד אותו, להעריך אותו, אפילו להעריץ אותו, אבל אף פעם לא נעבוד אותו. אנו עובדים רק את מה שמעלינו, מה שאנו לא מבינים. הרמב”ם, בעיקר השלישי מתוך שלושה עשר עיקרי האמונה שלו, קובע אקסיומטית שבני האדם לעולם לא יצליחו להבין את הבורא. אבל האם רק אצל אנשים דתיים יש יסוד מובחן של חוסר רציונליות? נדמה לי שגם אנשים חילוניים ממציאים חדשות לבקרים דתות חילוניות, פולחנים, ואף קדושים שחלילה לדבר בהם סרה. מה לגבי סעיד כאדמו”ר? התופעה והפולחן הרבה יותר ממזכירים.
הרציונליזם הוא אכן אחד מאבני היסוד של הליברליזם המערבי. ואולם נדמה לי שהנטייה בקרב חלק מהמלומדים המערביים לפרש כל דבר הקורה בתרבויות ובדתות אחרות כפרי של חשיבה רציונלית ושל שיקול דעת המבוסס על שיקולים ארציים, הינה תופעה נאו-קולוניאליסטית, שבה מלומדי תרבות אחת, המערבית, מנסים לכפות את הלך המחשבה וההבנה שלהם על בני שאר התרבויות, ולפרש כל דבר המתרחש בתרבויות אלו באופן שיתאים לתפיסת העולם הרציונלית שלהם. (כביכול רציונלית, יהיו מי שיגידו).
חוששני שאינני יכול לנטות חסד עם פרופ’ טולידאנו, כפי שהוא נטה עמי כאשר הסתפק בהגדרת הבנת האחר שלי כבעלת איכות נמוכה. תפיסת האחר כרציונליסט במפגיע, והסירוב להכיר במציאות קיומם של אנשים המאמינים באמת, ואשר מרצון מכפיפים את עצמם לטקסטים ולהשלכות של אירועים שקרו לפני זמן רב, יוצרת עולם מדומיין שאין קשר יציב בינו למציאות האמיתית, במזרח התיכון וגם במקומות אחרים, וממילא הפרשנויות וההסברים הנגזרים מכך חסרי תוקף. אינני יודע אם הפרשנויות שאני ועמיתי מנפקים הן מאיימות ומעצימות חרדה, כפי שניסח פרופ’ טולידאנו, לא בדקתי וזה גם לא העניין. העניין הוא האמת, ושמע את האמת ממי שאמרה, וגם אם קוראים לו מחמוד אחמדינז’אד ואתה ממש לא אוהב לשמוע את מה שיש לו לומר.
כיוון שאני שקוע בעיקר בדל”ת אמות של מחקר והוראה, ולא בפוליטיקה, קשה לי לחוות דעה לגבי הערכתו של פרופ’ טולידאנו ש”האוריינטליסטים המובהקים” (אלה שבפרינסטון ובבר-אילן?) עדיין שולטים בשיח הציבורי. בסדרת ראיונות מרתקת שנתפרסמה בבולטין של MESA בסוף שנה שעברה לרגל שנת הארבעים לארגון, אכן טענה זו חזרה ועלתה על ידי רבים מהמזרחנים שרואיינו. מדוע אין הממשל האמריקאי שומע להם? הרי הם המומחים למזרח התיכון, אז איך זה קורה, שוב ושוב, שהממשל מתעלם מדעתם? לא נמצא אפילו אחד מהמלומדים שיעלה לפחות באופן היפותטי את האפשרות שאולי אין האשמה בהכרח רק בממשל האמריקאי אלא גם במזרחנים עצמם. כמה מבין המזרחנים האמריקאיים היו מוכנים להתייצב בכנס MESA, עוד לפני הפלישה האמריקאית לעיראק, ולהצהיר קבל אולם ומלואו שגם לעיראקים הזכות שלא להישלט על ידי צדאם חסין, בלי קשר לשאלה אם היה בידיו נשק לא קונבנציונלי או לא? העובדה שהממשל האמריקאי אינו עושה גדולות ונצורות בעיראק, אין בה משום הוכחה שהעיוורון לא היה, ועודנו, תופעה שכיחה גם בקרב אותו מחנה של מזרחנים אמריקאיים.