גב’ יוליה רצ’ינסקי *
יש הטוענים, כי גל המחאות העממיות הפוקד בחודשים האחרונים את העולם הערבי לוקח את ראשיתו באירועי המחאה אשר פרצו באיראן לאחר הבחירות לנשיאות בקיץ 2009. האירועים האחרונים והצלחתם היחסית אמורה, לכאורה, להזרים דם חדש בעורקי האופוזיציה מבית. פוליטיקאים ופרשנים לענייני מזרח-תיכון בישראל ובעולם נושאים את עיניהם לאיראן בתקווה למציאת “פתרון קל” לבעיית הגרעין האיראני אשר מסתמן כי הגיעה לאחרונה למבוי סתום. יחד עם זאת, פרט להתארגנויות ספוראדיות אשר יצאו אל הפועל במקביל לאירועים במצרים, לפי שעה הזירה הציבורית באיראן נראית רגועה, במיוחד בהשוואה למדינות אחרות באזור. עובדה זו מפתיעה במיוחד נוכח העובדה, כי דרישות הציבור מ-2009 לא זכו למענה ואף מעבר לכך, תנאיהם הכלכליים הוחמרו בעקבות יישום מדיניות הסובסידיות על-ידי ממשלת אחמדי נז’אד.
יש שיבחרו להסביר את השקט השורר במדינה במדיניות הדיכוי שמפעיל המשטר כלפי המפגינים. אך טיעון זה אינו עומד במבחן המציאות בלוב ובסוריה, שם הדיכוי הברוטאלי של השלטונות אינו מונע מהאזרחים להמשיך לצאת לרחובות. ניתן גם לטעון, כי תהליך הפקת לקחים של המשטר מאירועי 2009, במסגרתו הוא נקט שורה של צעדי מניעה, כגון מעצרים נרחבים בשורות הנהגת הביניים של האופוזיציה ומעצר בית של מנהיגי “התנועה הירוקה”, הוא שעומד בבסיס העניין. אולם, גם במקרה הזה לא סביר כי המשטר הצליח בשנה האחרונה למגר כל ניצן של מחאה פוטנציאלית.
לא ניתן לבחון את התהליכים בציבור האיראני במנותק מההקשר הכללי של מעמדה האזורי והבינ”ל של איראן והמצב הפוליטי במדינה. ההתפתחויות האחרונות באזור הינן בעלות השלכות מעורבות על מאזן העוצמה של המשטר האיראני. אם כי נכון לעכשיו נראה, כי הפסדיה של טהראן עולים על רווחיה האפשריים. מחד גיסא, נפילת משטר מבארכ הפרו-מערבי ו”הפשרת הקרח” המסתמנת ביחסים הדיפלומטיים בין קהיר לטהראן מהוות שינוי חיובי בהקשר האיראני. מאידך, הפוטנציאל הטמון במיצובה של מצרים כמעצמה מתחרה על ההשפעה האיראנית באזור, כפי שאכן בא לידי ביטוי בהסכם האחדות בין ממשלת פת”ח לחמא”ס אשר נחתם בגיבוי מצרי, עלול לעורר דאגה אצל המנהיג ח’אמנהאי ואנשיו. בתוך כך, ההתעמתות הגלויה בין סעודיה לאיראן בזירה הבחריינית והתחזקות הרגשות האנטי-איראניים בקרב מדינות ה-GCC (אשר גם לפני כן לא נמנו על אוהדי איראן) מדגישה ביתר שאת את עומק הקרע האידיאולוגי הקיים בין שני הצדדים. לצד זאת, סביר להניח, כי הצל המרחף מעל ראשו של אסד, בן-ברית אסטרטגי של איראן באזור, גרם למשטר האיראני לבצע הערכה מחודשת של מערך יחסיה במרחב. פעילות הקואליציה המערבית בלוב משדרת מצד אחד, מסר בדבר נכונותה של ארה”ב להתערב במהלכים צבאיים בעת הצורך. אך מצד שני, ההססנות המערבית במקרה הסורי (המזכירה את המדיניות האמריקנית ביחס למשטר האיראני סביב אירועי 2009) מוכיחה למשטר, כי במקרים מסוימים אינטרסים גוברים על אידיאולוגיה.
במילים אחרות, גם בהעדר מחאה ציבורית המאיימת על קיומו של המשטר, האירועים האזוריים השפיעו לרעה על מעמדה של איראן ועלולים אף (במקרה של התמוטטות שלטון אסד) לפגוע משמעותית בעוצמתה האזורית. בה בעת, סביר להניח, כי הדבר לא יוביל לנפילת המשטר וישראל ובנות-בריתה לא ינשמו לרווחה בצפייתן בהעמדתו לדין בשידור חי של ח’אמנהאי ובניו באשמת שחיתות והפרת זכויות-אדם. מה, אם כן, אנחנו מפספסים בניסיוננו לסמן את טהראן כיעד-העל של התעוררות הציבור במדינות במרחב הערבי?
ראשית, כתוצאה מהרגישות הרבה של הסוגיה האיראנית בשיח הישראלי, קיימת נטייה בקרב מנהלי אותו השיח להציג את הרצוי כמצוי (“Wishful thinking”). אנחנו נוטים לתלות תקוות שווא בנפילה טבעית של המשטר האיראני, בעוד שהמציאות בשטח מצביעה על מגמה הפוכה. פרשנים רבים ראו ב”תנועה הירוקה” את המושיע הלאומי אשר יציל את העם האיראני מעול השלטון האסלאמי. אך שאלת המפתח היא האם העם האיראני רוצה להינצל? הטענה, לפיה הציבור מאס במהפכה מעולם לא זכתה לגיבוי מחקרי. כידוע, עריכת סקרי דעת קהל בשטח המדינה היא משימה קשה עד בלתי-אפשרית. גם במקרה בו סקרים כאלה אכן נערכים הם סובייקטיביים ואינם יכולים לשמש כלי להערכת הלכי הרוח בקרב העם האיראני. כתוצאה מכך, שיעור התמיכה הציבורית בשלטון “ולאית-י פקיה” (חכם ההלכה) לוט בערפל. העדויות שברשותנו מצביעות דווקא על מגמה הפוכה – כך, בשיא המהומות של 2009 לרחובות יצאו מעט למעלה ממיליון איש, המהווים טיפה בים של אוכלוסיית איראן המונה קרוב ל-70 מליון. כלומר, ייתכן ואנו נוטים להפריז בחומרת המצב בזירת הפנים האיראנית והתסכול הציבורי טרם הגיע למסה קריטית אשר עשויה להתפוצץ בפניו של המשטר.
שנית, אפשר ודווקא תוכנית הגרעין המוצגת על-ידי המשטר והנתפסת בעיניי לפחות חלקים מסוימים (ולטענתי רחבים) בציבור כפרויקט הדגל הלאומי וכמרכיב מרכזי בתחושת הגאווה הלאומית הוא שמונע או מעכב לפי שעה את התמוטטות המשטר. תקדים לוב (דהיינו, התערבות מערבית צבאית באיראן בתרחיש של התקוממות עממית) עלול ליצור חשש בקרב הציבור מפני פגיעה בתוכנית, לצד סכנה לאסון גרעיני נוסח פוקושימה. אסייג ואומר, כי שיקולים אלה, ככל הנראה, אינם ניצבים במוקד השיקולים של אזרחי איראן נגד נקיטת צעדים להפלת השלטון, אולם הם ללא ספק עלולים לחזק את המוטיבציה של היושבים על הגדר.
ולבסוף, ייתכן והשיח המערבי הער בנוגע לשינוי המשטר באיראן וההתבטאויות הנלהבות מדי של גורמים בארץ ובעולם ביחס לגלישת “אביב העמים” לאיראן מפנות את אור הזרקורים מהעם לזירה הפוליטית ומוציאות את העוקץ מרעיון ההפיכה המובלת על-ידי ההמונים. האיראנים מקדשים את ריבונותם ודוחים מעליהם כל ניסיון לכפייה רעיונית ומחשבתית, גם אם זו בסופו של דבר עשויה לשרת את טובתם. האם לא כדאי, אם כך, להחזיר את הכדור למגרש הציבורי ולהימנע מלכפות רציונאל זר על חברה בעלת הגיונות ושיקולים משלה?
* יוליה רצ’ינסקי, בוגרת לימודי מוסמך במחלקה ללימודי האסלאם והמזה”ת באונ’ העברית.