תפיסת האיום בישראל ביחס לסוגיית הגרעין האיראני התגבשה לכדי קונספציה איתנה. רוב הדיונים מתנהלים על התקיפה לכשתבוא, על עיתויה והשותפים לה, על השלכותיה ואף על מספר ההרוגים הישראלים הצפוי בעקבותיה. אולם המניעים המדריכים את חתירתה של איראן להשיג נשק גרעיני נתונים לפרשנויות שונות, הנעדרות מהשיח הישראלי. כתוצאה מכך, החלופות להתמודדות עם האתגר הולכות ומצטמצמות לכדי אחת: מלחמה.
אפרים קם, אחד מהחוקרים הבולטים של הגרעין האיראני, טוען כי התגבשותה של תפיסת איום תלויה בשני מקורות הקשורים זה בזה: הערכת הכוונות של המדינה ה”מאיימת” והערכת יכולתה לממש את כוונותיה. לכן תפיסת האיום איננה “קביעה מדעית אובייקטיבית”, משום שהיא מערבת סובייקטיביות פרשנית היכולה להיות קרובה למציאות או רחוקה ממנה. קם סבור כי ברוב המקרים, מידת הדיוק בהערכת האיום ניכרת רק לאחר מעשה ובמבט לאחור.
סימני השאלה מתגברים לנוכח הקשר ההדוק בין “מאיים” ל”מאוים” וההיזון החוזר ביניהם: תחושת האיום היא הדדית, שכן כל צד הוא בגדר מאיים ומאוים גם יחד. תופעה זו, המכונה “דילמת הביטחון”, מתרחשת כאשר מדינה השואפת להבטיח את שרידותה פועלת לחיזוק עוצמתה הצבאית. מדינות אחרות עשויות לפרש את צעדיה כצעדים התקפיים ולא הגנתיים, וכתוצאה מכך להתחמש בעצמן. כך מתחולל סחרור לקראת הסלמה, המתבטאת ברטוריקה רוויית איומים ומשברים תכופים, ועלולה להגיע לכדי מכה מקדימה, מלחמת מנע ועוד. האירוניה שב”דילמה” זו היא כי דווקא השאיפה להבטחת השרידות מביאה בסופו של דבר לאי-יציבות ולתחושת איום חמורה יותר.
דוגמה מאלפות למודל הספירלי של הסלמת תפיסת האיום ניתן למצוא ביחסי ישראל-מצרים בין השנים 1956—1952. אי-אפשר שלא לתהות מה התרחש בין אוגוסט 1952, עת ברך בן-גוריון את עליית ה”קצינים החופשיים” לשלטון מעל בימת הכנסת, ועד פרוץ “מלחמת-קדש” באוקטובר 1956.
בראשית דרכו התמקד נאצר בזירה הפנים-מצרית ובהתנערות מן המעורבות הזרה בארצו. תופעת ההסתננויות ופעולות התגמול ערערו את לגיטימיות שלטון “הקצינים החופשיים”, שהיה אז בראשית ימיו, וככל שהמתיחות לאורך הגבול גברה, כך זכתה ישראל למקום משמעותי יותר בנאומי נאצר ונתפסה כאויבת מרכזית. במקביל, בישראל החלו לייחס לשלטון נאצר כוונות להשמדת ישראל, שהצטייר כלא אחר מאשר “היטלר”. מצרים, כך נטען, חיפשה אז אחר “מרחב מחייה”. האנלוגיה ההיסטורית לשלטון הנאצי הייתה בוטה וחד-משמעית.
פרשת “עסק הביש” ב-1954, והפשיטה הישראלית על עזה בפברואר 1955 (מבצע “חץ שחור”), נתפסו בעיני מצרים כפגיעה קשה בריבונותה, במעמדה ובכבודה בעולם הערבי. בספטמבר 1955 הכריז נאצר על עסקת הנשק הצ’כית, שהעניקה למצרים יתרון אסטרטגי על ישראל. בין אם נאצר חתר לעסקה משיקולים הגנתיים או התקפיים, בישראל ראו בה קו-אדום שאחריו תיווצר מציאות בלתי-נסבלת – מדינה ערבית בעלת יכולת ממשית לאיים על קיומה של מדינת ישראל. מכאן ועד מלחמת אוקטובר 1956 הדרך הייתה קצרה.
המקרה הישראלי-מצרי ממחיש את חשיבות נקודת המפגש שבין תפיסת כוונותיו של הצד השני לבין השגת היכולת לממשן. בנקודה זו הופכת תפיסת האיום לכמעט מוחלטת, והנטייה הטבעית היא לפרש את המציאות על פי “התרחיש הגרוע ביותר”. עיון מחודש בהערכת כוונותיו של הצד השני הופך לבלתי אפשרי, והזדמנויות לשיכוך המתח או פתרונות יצירתיים למשבר חומקים מהתודעה.
המודל הספירלי של “דילמת הביטחון” איננו בלתי-נמנע: ניתן להאט אותו ואף לעצרו. אחת הדרכים לעשות זאת היא על ידי “דיאלוג עם האויב”, כפי שהסביר לאחרונה אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר: “דיאלוג עם האויב הוא הכרחי, אין מה להפסיד […] בנוגע לאיראן, צריך ללכת הרבה יותר עמוק. צריך להבין מה מניע אותם”. הלוי הוסיף כי “אומרים ‘אם תדבר איתם, תעניק להם לגיטימציה’, אבל כשלא מדברים – אתה לא הופך אותם ללא-לגיטימיים. זה שכנע אותי שכולנו היינו מאוד שטחיים בדיאלוג עם האויבים שלנו”. הדיאלוג איננו פתרון קסם, כמובן, אך הוא בהחלט מגדיל את היצע האלטרנטיבות הקיימות לפתרון המשבר.
החתירה האיראנית לנשק גרעיני היא בגדר עמדה ולא אינטרס, אמצעי ולא מטרה. רק דיאלוג משמעותי עם איראן, אשר יוביל לחשיפת האינטרסים העמוקים של הצדדים, עשוי להוביל לפריצת-דרך ולפתרון בר-קיימא. במוקד דיאלוג שכזה תהדהד השאלה האם ניתן להבטיח את האינטרס האיראני, המניע את הרפובליקה האסלאמית לחתור להשגת נשק גרעיני, באמצעים אחרים שלא יערערו את היציבות האזורית והעולמית.
עינת לוי היא תלמידת מחקר בתכנית לחקר סכסוכים, ניהולם ויישובם באוניברסיטה העברית
נלקח מתוך האתר אפשר לחשוב