במערכת החינוך קיימת חובת לימוד השפה הערבית (או שפה זרה נוספת אחרת) בכיתות ז’ עד י’, ומוקצות לכך שלוש שעות שבועיות מדי שנת לימוד. הטיעונים בעד רבים וידועים, אך מסתבר שהם תופסים ברמה ההצהרתית, בלבד. אנשי חינוך והורים, שבדיון עקרוני או בשיחה בלתי מחייבת, יטענו בלהט בעד החובה, “מטעמים אזוריים”, יימנעו, בנקל, מלקיים אותה בפועל. הדוגמאות לכך רבות: לאחרונה – באחד מבתי הספר התיכוניים בתל-אביב – בוטלו לימודי הערבית ל – 4 ו – 5 יחידות, בשל מיעוט מעוניינים. חמור מכך, בוטלו כליל לימודי הערבית בכיתה י’, ממנה עשויים תלמידים להמשיך וללמוד ערבית בכיתות י”א, י”ב. בחטיבת ביניים במחוז אחר של משרד החינוך לומדים ערבית בכיתות ז’ – ט’ רק שעתיים שבועיות. (השעה הנוספת מנוצלת, כנראה, למטרה אחרת). המנהלת של אותה חטיבה הכריזה כי להבא ילמדו בבית ספרה ספרדית, ובא לציון גואל. בכיתות י’ רבות עושים תלמידים, מורים (לא מורי ערבית, כמובן), מחנכים, מנהלים והורים יד אחת כדי לפטור תלמידים מלימוד ערבית. לעיתים נעשה הדבר על ידי איתור לקות למידה כלשהי, הפוטרת את התלמיד מלימוד שפה זרה נוספת (ישנם, כמובן מי שפטורים בשל לקות אמיתית). במקום לימוד ערבית לומדים נושאים “מזרח-תיכוניים” בעברית, לרוב תחת השם המכובד “מזרחנות”. זאת על חשבון שעות שהוקצו לערבית. גם תלמידים “שלא בא להם” ללמוד ערבית, ושמוריהם לערבית “התייאשו” מהם, מוצאים דרכם לכיתות “המזרחנות”, כדי שלא יהפכו לגורם מפריע בכיתה, וכדי להבטיח שיקבלו ציון חיובי בסוף כיתה י’ (גם מי שלומדים ערבית ונכשלים – תמצא הדרך להעניק להם בסוף כיתה י’ ציון חיובי…). כאמור,מדובר בהוראה בעברית על חשבון שעות המוקצות במקורן ללימוד ערבית. לעיתים מספר לומדי “המזרחנות” גדול יותר ממספר לומדי הערבית. ללימוד “המזרחנות” אין כל מתכונת מחייבת של משרד החינוך וכל מורה (לאו דווקא מי שלמד ערבית או היסטוריה של המזה”ת) עושה כמיטב הבנתו, ביודעו שהוא בבחינת “פותר בעיה” או “בייביסיטר”. כך, הפך פיתרון דחוק למקצוע דפוק (ויסלחו לי הקוראים).
גם בכיתות רבות, בהן מלמדים ערבית, המצב עגום. הלימוד הוא ברמה נמוכה, תוך התמודדות של המורה עם חוסר רצונם של תלמידים רבים ללמוד ערבית, חוסר רצון, אותו מביעים התלמידים באמירה גלויה ובהתייחסות מזלזלת. לפעמים מלווה השיעור בהערות גזעניות חמורות של תלמידים. כך כפיית לימוד הערבית הופכת הרסנית, ורק מגבירה את עוינותם של התלמידים הצעירים לשפה ולכל מה שקשור בה. התוצאה, לדוגמה, בכיתה י’ בבי”ס בו לימדתי, מתוך 28 תלמידים ל – 20 לא היה מושג בערבית (בהשוואה לרמה הנדרשת בכיתה י’). חלקם לא הכירו, עדיין, את האותיות! משמעות הדבר, במקרה זה, שהם, למעשה, לא למדו ערבית במשך שלוש שנים, אך קבלו ציון ,כאילו למדו. ושוב – שעות לימוד רבות ירדו לטמיון. ישנם מקרים בהם לומדים בכיתה י’ תלמידים שבמשך שלוש שנים “למדו” צרפתית, אידיש וספרדית, ולאחר שמאסו בשלושתן, החליטו ללמוד ערבית. איזה מורה לערבית, ויהיה המוכשר והמיומן שבמורים, מסוגל ללמד באופן רציני כיתה שכזו?!
היחס המזלזל בלימוד הערבית נובע, לדעתי, משתי סיבות עיקריות: האחת, כאמור – חוסר רצון ואף התנגדות של תלמידים רבים (ולעיתים גם הוריהם) ללימוד השפה, בשל עוינות חריפה לכל דבר שהוא ערבי, והשנייה – ההנחה של תלמידים, מנהלים, מורים והורים שאין בידיעת השפה הערבית, למעשה, תועלת, בניגוד, לדוגמה, לידיעת השפה האנגלית.
כיוון, שאין ספק, שקיים צורך בידיעת השפה הערבית בישראל,לפחות, לצרכים אקדמיים וביטחוניים, ושיש מי “שסתם” אוהבים את השפה, מוצע לצמצם את לימוד השפה למספר קטן, יחסית, של תלמידים מעוניינים, שבהם יושקעו משאבים רבים ואיכותיים יותר מן המושקע היום, ועוד תיחסכנה שעות לימוד רבות, המתבזבזות כיום לריק בלימודי החובה (אלו ייבחרו, כבר, בסוף כיתה ז’ או ח’). הרמה אליה מגיעים “תלמידי החובה” היא חסרת ערך, כמעט, אם אין לה המשך ברמה של ארבע וחמש יחידות לימוד. בדרך זו ניתן יהיה להגיע לרמה גבוהה בהרבה של ידיעת ערבית של המעוניינים בכך, ויימנע תסכול רב של תלמידים, מורים והורים.
איני מציע לבטל רשמית את חובת לימוד הערבית. זה לא הזמן המתאים לפתוח מחדש את הדיון, שהחל עוד לפני קום המדינה, “האם יש לחייב לימוד ערבית”. מדובר בשפה רשמית, ובשפתם של כמיליון אזרחים ישראלים. הצעה כזו כיום עלולה להתפרש כתגובה למהלכים קיצוניים של מנהיגי הציבור הערבי ומשכיליו לאחרונה. יש להשאיר את החובה על כנה, אך לנקוט במדיניות עכשווית שונה, לנוכח הנסיבות. כמו כן יהיה צורך לדאוג לעתידם של מורים רבים וטובים המלמדים כיום ערבית. לעומת זאת, אם יוחלט מטעמים ענייניים שאין לבטל את חובת לימוד הערבית יש לקיימה באופן ראוי ורציני!
הערה חשובה: תיאור מצב לימוד הערבית שלעיל אינו מבוסס על סקר מדעי או על נתונים של משרד החינוך,אלא על התרשמות מבתי ספר המוכרים לי ועל שיחות עם עמיתים. ידוע לי כי קיימים חט”ב וכיתות י’ בהן מתקיימים לימודי ערבית לתפארת, אך נדמה לי שהן מיעוט קטנטן!כמו כן, אין בכתוב משום ביקורת על המורים ועל העוסקים בקידום הוראת השפה. הם עושים כמיטב יכולתם, אך “הגורמים המפריעים” אינם בשליטתם. עיקריו של האמור לעיל הובאו על-ידי לידיעת לשכת שרת החינוך לפני כחצי שנה.
*שלמה גבע הינו מורה לערבית בבתי ספר עבריים.