עוד טרם שניגש לטפל בסוגיות איכותניות כבדות של תוכן ומהות, אולי כדאי תחילה שננסה לברר לעצמנו את התמונה הכמותית, וגם אם הנתונים שבידינו הם עדיין חלקיים, הרי שאפשר בהחלט לדבר על סידרי גודל ומגמות התפתחותיות. בעת שהוקם “המכון למדעי המזרח” באוניברסיטה העברית בשנת 1926, היו בו 5 חוקרים ועדיין לא התקיימה בו הוראה לתואר אקדמי. עם הקמת המדינה, העריך פרופ’ גבריאל בר, “לימדו פחות מ- 10 מורים מזרחנים עשרות מועטות של תלמידים במוסד אקדמי אחד”.[1] עוד דיווח בר כי “כיום, בשנת 1979, קיימים חמישה מוסדות אקדמיים, וכן הסתעפויות שלהם, שבהם מלמדים כ- 150 מורים כ- 2,000 תלמידים. נראה איפוא”, הוא הוסיף, “שבתקופה בה גדל היישוב בערך פי חמישה, גדל סגל המזרחנים במוסדות האקדמאים בערך פי עשרים”. בבדיקה שערכנו, עוזרי עידן בריר ואני, מצאנו כי כיום, 28 שנים לאחר מכן, גודלה של הקהיליה המזרחנית בישראל נותר, פחות או יותר, כפי שהיה בשנת 1979. זאת, כאשר אוכלוסיית המדינה גדלה יותר מפי שתיים. במסגרת התכנונים והצפי לעתיד של כל מוסד ומוסד ושל הקהיליה כולה, יש לשאול: האם זהו הגודל האופטימלי או המקסימלי של הקהיליה המקצועית שלנו? האם ישנם “צרכים” שיש לתת להם “מענה”, או האם עלינו להניח לדברים להמשיך ולהתפתח-או לא להתפתח-כמותית, כפי שהיה עד כה. אבל אל עניין “הצורך והמענה” עוד נשוב בהמשך.
באשר להתפלגות הפנימית בקרב העוסקים בחקר המזה”ת בישראל, הרי שכאן אכן חלו שינויים משמעותיים, ושינויים אלא תואמים את המגמות המאותרות גם במחקר העולמי. מתוך אותם 150 חוקרי המזה”ת עליהם דיווח בר ב- 1979, היו כ- 35 היסטוריונים,[2] והשאר עסקו בשפות ובספרויות. כיום, מתוך קבוצה של כ- 160 חוקרים-מרצים, לא פחות מ- 100 מוגדרים כהיסטוריונים, כלומר עליה של פי 3 יחסית ל- 1979. מצב זה משקף את התחזקותם של החוגים העוסקים בהיסטוריה של המזה”ת לעומת היחלשותם היחסית של החוגים לשפה וספרות ערבית, בין היתר כתוצאה מקיטון יחסי בהיקף לומדי הערבית בתיכון. תופעה זו אינה כללית, ויש לה יוצאים מן הכלל במספר אוניברסיטאות מחקר, אולם אין אפשרות להתעלם מכך שזו אכן המגמה המסתמנת כבר מספר שנים. חלק מן התופעה הוא כמעט-העלמותו של הצירוף בין החוגים להיסטוריה של המזה”ת לבין החוגים לשפה וספרות ערבית-שהיה הפופולארי ביותר בעבר בקרב הלומדים לתואר הראשון. צירוף זה הוחלף בשנים האחרונות בצירוף בין היסטוריה של המזה”ת לבין מדע המדינה, או חוג אחר במדעי החברה, או היסטוריה כללית, ואף משפטים.
בהרצאתו בבית הנשיא, הלין בר על כך שההיסטוריה הפוליטית מאפילה על כל השאר, וכי מקופח חלקה של ההיסטוריה החברתית.[3] כיום ניתן לומר כי כ- 35% מכלל ההיסטוריונים של המזה”ת בארץ עוסקים בהיסטוריה חברתית-תרבותית, וזו עליה ניכרת לכל הדעות. שינוי דרמטי נוסף הוא במסלולי ההכשרה של המרצים באוניברסיטאות המחקר: אם עד לשני העשורים האחרונים, רוב גדול בקרב הסגל הבכיר קיבל את הכשרתו באוניברסיטה העברית או במוסדות אחרים בארץ, הרי שכיום בולט בינינו מספרם של בוגרי אוניברסיטאות אמריקאיות ומערב אירופאיות. באחד חוגים קרוב לשני שלישים מהסגל הוכשרו בחו”ל (ב”ג), בחוג אחר קרוב ל- 60% (ת”א), בחוג נוסף כשליש הוכשר בחו”ל (חיפה), ורק בשתי אוניברסיטאות מחקר ישנם 20% ו- 15% מחברי הסגל שהוכשרו בחו”ל (בר-אילן וי-ם, בהתאמה). ניתן לומר כי גם בחוגים בהם הרוב המוחלט של חברי הסגל קיבל את הכשרתו בארץ, יש גיוון לגבי האוניברסיטאות מהן באו המרצים, כלומר שמצטמצמת התופעה של הכשרת הסגל הזוטר ע”י הבכיר. דומה כי כאן המקום להצביע על כך שרצוי מאד להגיע לגיוון ברקע ההכשרתי של הסגל הבכיר, וכי תופעה של “הכלאה פנימית” (in-breeding) עלולה לייצר בעיות לא פשוטות בהתפתחות המחקרית וההוראתית של חוג, למחזר גישות מחקריות, ולדכא הפרייה מחשבתית; כוונתי היא שיש למצוא איזון בין מסלולי ההכשרה, מבלי לפסול את עצם טיפוחם של כוחות מקומיים. סימן מעודד לפריצה החוצה ול”בינאום” התחום היא ריבוי הפירסומים ע”י מזרחנים ישראלים באכסניות בינ”ל מכובדות. מתוך המידע שהצלחנו להשיג, עולה בבירור כי כבר כיום יותר מ- 60% מהספרים התפרסמו בלשונות אירופה בחו”ל, 32% בארץ בעברית, והשאר (כ- 8%) בשפות מזרח תיכוניות.
אלה הם, אם כן, הנתונים והמגמות. עתה ברצוני להתייחס למהויות ולעקרונות, ובעיקר למה שמכנים במערכת החינוך “רפלקציה”, או הערכה פנימית וביקורת עצמית.
מזה כ- 80 שנה מתקיימת בארץ פעילות מחקרית והוראתית בתחום לימודי המזה”ת על תקופותיו, מרחביו, והגישות המתודולוגיות המוכרות לכותבים/ות במסגרתו. מדובר בגוף ידע רחב-היקף, מעמיק, מרשים ורב-פנים. דווקא משום כך, מפתיע לגלות כי כמעט ולא נכתב דבר על תולדות התפתחותו של גוף ידע זה, וכמעט שלא נערכו דיונים, כנסים, או ימי עיון, אשר חקר התפתחותו של התחום בישראל עמד במרכזם. בין הבולטים שבכתובים שנתפרסמו עד כה ניתן למנות הרצאה שנשא פרופ’ אוריאל הד המנוח בשנת 1952,[4] דברים שנשא פרופ’ גבריאל בר המנוח לרגל יובל השלושים לחברה המזרחית ב- 1979,[5] מאמר שכתב פרופ’ מנחם מילסון יבדל”א בשתי גרסות, שהראשונה שבהן התפרסמה ב- 1996,[6] וכן חלק בספרו של פרופ’ גיל אייל הסרת הקסם מן המזרח.[7] התייחסויות כאלה ואחרות הופיעו פה ושם, אך השתיקה הזאת רועמת ואומרת דרשני. בהמשך דבריי, אנסה להציע הסבר ראשוני וחלקי לתופעה זו. מכל מקום, לפחות בליבי אין ספק כי הגיע הזמן לערוך חשבון נפש קהילתי בקרבנו, למנות את הישגינו, לברר את כשלינו, ולשאול שאלות נוקבות, אשר יתכן ובשלב זה אין להן עדיין תשובות מספקות.
השאלה המִקְדמית שעלינו לשאול את עצמֵנו היא הגדרתית, אולי אפילו במידה מסויימת אפיסטמית. האם ניתן לדבר על “מזרחנות ישראלית”, או שמא עלינו להסתפק בשיח אודות “מחקר המזה”ת בישראל”? כמו בדיונים רבים העוסקים בהבניות, אנו נדרשים לשאלת הגבולות, אשר מעצם הגדרתה משיקה לשאלות של זהות ברמת הפרט והכלל. עלינו להציג שאלות קשות: האם המחקר המיוצר בישראל בתחומנו נושא תו של ייחודיות שהיא ישראלית? האם רב המשותף בין חוקרי המזה”ת בישראל על המשותף בינינו לבין עמיתינו המזרחנים בארה”ב ובאירופה? האם אין אנו מוצאים לעתים קרובות שותפות מחקרית רבה יותר עם עמיתים המתגוררים במדינות הים מאשר עם עמיתים בארץ, או אף עם אלה הנמצאים איתנו באותה מחלקה ממש באוניברסיטה שלנו? ולחילופין, האם לא קורה מדי פעם בפעם מצב בו אנו מוצאים עצמנו במחלוקת חריפה בינינו בסוגיות מחקריות של גישה ומתודה, בשעה שיש קירבה רבה בינינו לבין חוקרים מאסכולה או גישה דומה בחו”ל?
כאשר אני מנסה להשיב על שאלות אלה ואחרות, מסקנתי היא שלמרות המשותף והייחודי במחקר המזרחני בארץ, אין אפשרות לבסס את הטענה כי יש בנמצא “מזרחנות ישראלית”, אלא שההיפך הוא הנכון: המחקר המזרחני בארץ משולב לחלוטין במחקר העולמי, והפך חלק בלתי ניפרד הֵמנו. בעשורים האחרונים אולי יותר מבעבר, המחקר במדעי הרוח, האומנויות והחברה הפך גלובאלי, בינ”ל, כמעט אוניברסאלי-ממש כמו זה במדעים המדוייקים ובמדעי החיים. שיח בינ”ל זה צמח ועוצב בערוגות האקדמיה האירופית בשלוש מאות השנים האחרונות, ומהן הופץ לאוניברסיטאות ברחבי עולם כולו. לצד השיח המזרחני הזה, לו שותפים חוקרים מארצות שונות ומתרבויות עיוניות שונות-רבים מהם אינם באים ממה שמכונה “המערב”-ממשיכים להתקיים שיחים נפרדים, בעיקר בעולם דובר הערבית, המנכְּסים רק את שולי השיח הבינ”ל. בה בעת, השיח המחקרי בלימודי המזה”ת בתורכיה ובאיראן, כמו גם בכמה ממדינות צפון-אפריקה, השתלב זה מכבר בשיח הגלובלי. זאת למרות שגם במקומות אלה, כמו בעולם הישיבות בישראל, ממשיכות להתקיים מסורות למדניות, אשר בינן לבין גופי ידע מבוססי רציונליות-קרטזיאנית קיימים מרחבי שיתוף מוגבלים למדי.
המחקר על תולדות עמי ומדינות המזה”ת, לשונותיו, הספרויות שנכתבו בהן, והאומנויות שנוצרו במרחבי האיזור המגוונים כל כך, הינו בעינַי חלק אינטגרלי מהמחקר העולמי בתחומים אלה. די אם נשוב ונציין את האכסניות בהן מתפרסמת התפוקה המחקרית של כותבים ישראלים, את השפות בהן הם מפרסמים, את הפורומים הבינ”ל בהם הם משתתפים דרך קבע, ואת שיפוט העמיתים הבינ”ל בהליכי מינוי, הנהוג במוסדות שלנו להשכלה גבוהה. או אז נגיע באחת למסקנה כי מדובר בשותפות מלאה בשיח המזרחני הגלובלי, למעשה ברִקְמה אקדמית-מחקרית אחת, החיה ונושמת בקצב אחד-קצב האינטרנט, הדוא”ל, ומערכות הלמידה מרחוק. כולנו היינו שותפים לפרדיגמה האורינטאליסטית ששלטה ללא עוררין בגוף הידע המזרחני ועיצבה אותו, וכולנו עדים לתמורות המשמעותיות המתחוללות בפרדיגמה זו בשני העשורים האחרונים. תמורות אלה עדיין אינן מצטרפות לכלל פרדיגמה פוסט-אוריינטליסטית מגובשת-דיה, אך בהחלט ניתן לומר שאנו נימצאים בעידן מחקרי חדש, מאתגר ומרתק.
ובכל זאת, אם נוותר על השימוש במושג “מזרחנות ישראלית”, האם ניתן לדבר על “המזרחנות בישראל”, כפי שעשה מורנו המנוח פרופ’ גבריאל בר בהרצאתו בבית הנשיא לרגל יובל השלושים של החברה המזרחית, שאילמ”א היא ממשיכתה הנאמנה, גם עפ”י חוק, אך לא רק. על כך אני מבקש להשיב בחיוב מסוייג. בכך, אני נוטה לאמץ את הטענה כי מדינות-הלאום, והלאומיות המונחת בבסיסן, הן עדיין יחידות המחקר הדומיננטיות גם במאה ה- 21, והשפעתן פולשת אף לשאלות חקר חברתיות-תרבותיות, דתיות, כלכליות-עיסקיות ואחרות, שאלות אשר לגביהן, אין הן מהוות מסגרת טבעית לדיון.
לפי הגיון זה, המזרחנות בישראל היא כל התפוקה המחקרית בלימודי המזה”ת הנוצרת בגבולות מדינת ישראל. אך אפילו על כך ניתן להקשות: האם בתפוקה זו יש לכלול את מחקריהם של חוקרים ישראלים שהתחנכו באוניברסיטאות ישראליות, אך אינם חיים ומלמדים בארץ? האם חוקרים ומרצים שנולדו, התחנכו והוכשרו מקצועית בחו”ל, אך עלו לארץ וכיום כותבים ומלמדים בה, הם “מזרחנים ישראלים” לצורך הגדרה זו? האם המחקר הנוצר באוניברסיטאות פלסטיניות בגדה וברצועה והמנכס את השיח המזרחני הבינ”ל הוא חלק משיח זה? האם יש מאפיינים לאומיים כלשהם לגוף הידע המזרחני הנוצר בארץ והמְבָדְלים אותו מזולתו בארצות ניכר? הואיל ורוב מוחץ מהמחקר המזרחני אינו נכתב בעברית, אין עומדת כאן שאלת שפת הכתיבה; וכידוע, על כך הרי מתקיים דיון מתמשך במוסדות השונים של אילמ”א, והציבור מוזמן להשתתף בו. במלים אחרות, עלינו לשאול: האם יש “דבר מה נוסף”, כנקוט בלשון המשפט, מעבר לעובדה הטכנית היבשה שמחקר מזרחני זה או אחר נוצר בגבולות מדינת ישראל? ברור מאליו כי דיוננו עובר עתה לאיזור סְפָר, מרחב שבו הולך ומטשטש הגבול שבין הזהות המקצועית של החוקר לבין זהויותיו האחרות-הלאומית, הדתית, המעמדית והתרבותית.
מבלי שהעמידו שאלה זו לדיון מפורש, נדרשו אוריאל הד, גבריאל בר ומנחם מילסון לשאלת קיומו ומהותו של המכנה המשותף במחקר המזרחני הנוצר בישראל, ואשר יסודותיו הונחו עוד בשנות העשרים של המאה שעברה. עד כמה חמקמק הנושא ניתן ללמוד ממה שהעלו חוקרים חשובים אלה בחכּתם. הד בחר לדבר על כך שלמזרחנות הישראלית יש-או יותר נכון, צריכה להיות-“שליחות חשובה”. יש לה, כך סבר באמצע שנות ה- 50, תפקיד חינוכי, במיוחד בתחום לימודי המזה”ת בעת החדשה. המזרחן הישראלי יכול ללמד אותנו שלא להתנשא על בן המזרח המפגר כביכול, להימנע ממשפטים קדומים, ולהכשיר את החברה הישראלית להבין את הזולת בין העמים ובמיוחד את שכנינו.[8] בר מחרה מחזיק אחרי הד ומוסיף כי מכיוון שזה עתה כונן הסכם שלום עם מצרים, הרי שלדבריו אלה של הד “משנה חשיבות”, כיוון ש”אם תצליח המזרחנות הישראלית (וכאן הוא סוטה מהשימוש הקודם שנקט) בשליחות זו, היא תוכל לתרום תרומה חשובה לקיום שלום זה ולחיזוקו”.[9] מנחם מילסון רואה במזרחנות הישראלית, כפי שזו התפתחה באוניברסיטה העברית בשלושת הדורורת הראשונים, המשך ישיר לחלקם של מזרחנים יהודים בעיצוב גוף הידע על המזה”ת הערבי והמוסלמי[10] (אף שאלה זו אינה פשוטה כפי שנדמה על פניה, שכן יש צורך להראות כיצד השפיעה יהדותם של החוקרים על ממצאיהם המחקריים, דבר שניתן אולי לאששו לגבי חלק מהחוקרים, אך לא לגבי כולם). בחפשו אחר המכנה המשותף למחקרים שהפיקו חמישה דורות של מזרחנים ישראלים וארץ-ישראלים, מצביע מילסון על “שתי סגולות מהותיות ממורשת המייסדים”, שממשיכות לדבריו “לאפיין את המחקר וההוראה בחוגים אלו באוניברסיטה העברית: כבוד עמוק כלפי הטקסט הכתוב, המכתיב מעצם טיבו דרישות לשוניות קפדניות; והפרדה בין העבודה האקדמית לבין נטיות פוליטיות אישיות”.[11] אין כמעט צורך לומר כי דברים אלה אינם פשוטים ונטולי מחלוקת כפי שהם מובאים כאן.
לכל המעיין בסוגייה שלפנינו יתברר במהרה כי שאלת “ישראליותו” או “כלליותו” של המחקר המזרחני בישראל קמה או נופלת על הזיקה שבין המחקר לבין הסביבה בה הוא נוצר, או במלים אחרות, על הקשר שבין המחקר לבין החברה הישראלית שמחבריו משתייכים אליה. במלים כבדות יותר: האם למציאות חיינו בארץ נודעת השפעה כלשהי (רבה או מועטה, מרכזית או שולית) בבחירת נושאי המחקר, בעיצוב שאלות המחקר שאנו מציבים בפני עצמנו ובפני תלמידינו, בגיבוש שיטות המחקר, ובאריגת הסיפר ההיסטורי שאנו והם כותבים? האם להיותנו ישראלים, ולהיותם של אבותינו המחקריים תושבי הארץ הזאת, אין ולא היה חלק כלשהו במיצובנו ובמיצובם אל מול אתגרי המחקר וההוראה שבכאן? כאשר אנו מציבים את הדילמה במונחים אלה, דומני כי התשובה הולכת ומתבררת כמעט מאליה.
כל חוקר באשר הוא, בין אם הוא עוסק בחברה מוסלמית כלשהי בימה”ב או במהפכה פוליטית בשלהי המאה ה- 20, מודע היטב לקשר שבין עבר הווה ועתיד, אשר עבור רבים מאיתנו ארוגים בקשר סיבתי שאינו ניתן לניתוק. גיחותַי הצנועות למרחבי חקר ההזכרה וההשכחה (או הזכרון והשכחון), לצד טעימות מכְּתבים בפילוסופיה של ההיסטוריה, גיבשו אצלי את ההכרה כי אנו קוראים וכותבים את העבר כדי לחיות את ההווה ולדמיין את העתיד. לו הרשיתם לי לעוות מעט את מילותיו של טשרניחובסקי, הייתי אומר כי:
המזרחן אינו אלא קרקע ארץ קטנה
החוקר אינו אלא תבנית נוף מולדתו
רק מה שקלטה אזנו עודה רעננה
רק מה שספגה עינו טרם שבעה לראות
ספק רב בלבי אם אפשר להניח כי הווית החיים בארץ וחווית ההשתייכות לחברה הישראלית, או לחילופין חווית הניכור ממנה, יכולות שלא להותיר את אותותיהן על כל מה שנוצר כאן, כולל-ואולי לרבות-בחקר המזה”ת בשמונים השנים האחרונות. חייהם של חוקרי התחום שזורים בחייה של החברה שצמחה והתפתחה כאן, והאירועים, כמו גם התהליכים, שעברו ועוברים עליה חרטו וחורטים בנו חריצים עמוקים. די אם נדלה מתוך סקירתו האינפורמטיבית של מנחם מילסון את העובדות היבשות; וכך הוא כותב בלשונו הדיווחית, לאחר שסקר את הביוגרפיה האקדמית של לוי ביליג, יהודי אנגלי שהוזמן להצטרף לסגל מורי המכון למדעי המזרח בשנת 1926: “במיוחד התעניין ביליג בספרות השיעית הקדומה, והחל לעסוק בהכנת מהדורה מדעית של חיבור שיעי קדום ‘בצאיר אל-דרג’את’ מאת אל-צפאר. ביליג נרצח במהלך המרד הערבי, ב- 20 באוגוסט 1936, בידי מתנקש ערבי שירה בו מבעד לחלון חדר עבודתו שעה שישב ועבד על ‘בצאיר אל-דרג’את'”.[12] או שעה שמילסון מדווח על הקמת החוג לתרבות הערבית באמצע שנות ה- 20 וכותב: “המועמדים לחברות בחוג היו [ד”ר ליאו] מאיר, ד”צ בנעט ואבינועם ילין [ובהערת שוליים הוא מוסיף: אבינועם ילין, בנו של דוד ילין, היה יליד ירושלים שקיבל בשנת 1923 תואר מוסמך באוניברסיטת קיימברידג’, והתעניין בשירה הערבית שנתחברה בידי יהודים… הוא נרצח במהלך המרד הערבי בשנת 1937]”.[13] דומה כי אין מי מאיתנו שהמאבק הישראלי-פלסטיני לא נגע בו, לא השפיע על חייו, לא יצר בו משקעים, לא צבע כך או אחרת את נוף ילדותו, בחרותו, בגרותו ושֹיבתו. כך או כך, כולנו נאלצנו להתמודד עם עוצמות ריגשיות שעמיתינו בעולם הגדול לא נאלצו להתמודד איתן. מבחינה זו, החוויה האקדמית שלהם בחקר המזה”ת שונה מהותית מזו שלנו-ישראלים, פלסטינים, מצרים, סורים, תורכים, איראנים-החיים במזה”ת על אהבותיו ושנאותיו, על יופיו, על חומו, על זוועותיו.
ואכן, משלב כבר מוקדם יחסית, בוודאי משנות ה- 30 ואילך, גבר הלחץ על קהיליית המחקר המזרחנית המתהווה לגלות מעורבות בנעשה בארץ ולתרום את חלקה למאמצי הישוב. ועדת ביקורת בראשות סר פיליפ הרטוג נתבקשה להגיש לנשיא האוניברסיטה העברית, הד”ר חיים ויצמן, דו”ח על המכון למדעי המזרח, ובשנת 1934 כתבו מחברי הדו”ח את הדברים הבאים:[14]
א”י היהודית מוקפת מכל עבריה בעולם המוסלמי, שהיכרות עימו היא בעלת חשיבות עליונה להתפתחותה הכלכלית והמדינית של הארץ [אם תרצו, כאן במשפט מפתח זה, מונחים יסודותיהם של שני מוטיבים נוסחאיים ומכוננים: “מדינה קטנה מוקפת אויבים” ו- “דע את האויב” או “הכר את השכן”; א”ט]. לתכלית זו לא רק חקר השירה הטרום-איסלאמית או חקר ההיסטוריונים הערבים הקדומים הם הקובעים, אלא חקר העולם המוסלמי החי. [וכאן בא משפט מפתח מעצב נוסף, שקבע לדורות את מה שניתן לקרוא “השימושיות” של הידע המזרחני בארץ; א”ט] הגיאוגרפיה, הדיאלקטולוגיה והמסחר שלו חשובים לאין ערוך ליהודי א”י מהאומנות והארכיאולוגיה האסלאמיות. בקצרה, יש לעצב את המכון למדעי המזרח עפ”י מוסדות דומים בפריס, ברלין ולונדון, שבהם מתוודע הסטודנט אל המזרח החי ולא רק המת. בוגר של המכון למדעי המזרח, שאינו שולט לגמרי בערבית המודרנית, נחשב בעיני המבקרים לכשלון מוחלט… [ובסיומו של הדו”ח נכתב; א”ט] בה בשעה שאנו מאמינים שהאוניברסיטה העברית, כמוסד להשכלה גבוהה, צריכה לעסוק בחקר העבר, אנו עומדים על כך שעלינו להתמודד גם עם ההווה…
אין צורך להיות בעל רגישות מיוחדת כדי לעמוד על התלות ההדדית שנוצרה כאן בין עיסוקנו המקצועי והמחקרי כמזרחנים לבין מציאות חיינו בארץ. גם גבריאל בר מדבר על “המציאות החדשה של מדינת ישראל” כגורם מעצב בהתפתחותה של המזרחנות בארץ מ- 1948 ואילך. “דור המזרחנים הצעיר מאז שנות ה- 40”, הוא כותב, “חיפש במזרחנות תשובות בעלות משמעות למציאות הסובבת אותו במזה”ת, וחשב שימצא משמעות זו יותר בהיסטוריה החדשה והקונטמפורנית מאשר בתרבות האסלאם הקלאסי”.[15] נוסף לכך, נוצר צורך בהכשרת מומחים לתרבויות המזה”ת במערכות הציבוריות על סוגיהן, והציבור, שמיסיו מימנו את האקדמיה הישראלית, ציפה כי אנשיה יטלו חלק מרכזי בהכשרת בעלי התפקידים להם ניזקקה המדינה. הקשר הזה שבין מחקר עיוני לעשייה בשטח, הוא-הוא שייצר את השניות הקשה והקונפליקט הפנימי עימם נאלצנו להתמודד מרגע שמצאנו עצמנו על ספסל הלימודים באוניברסיטה. שניות זו תלווה אותנו לכל אורך דרכנו המקצועית, וכל אחד מאיתנו מתמודד עימה בדרכו או בדרכה, ובמידת הצלחה שונה.
מה טיבה של השניות הזאת? למיטב הבנתי, יסודה בקשר האינטימי שבין החוקר לנשוא מחקרו, ובמקרה שלנו, בין החוקר להיבטיה השונים של תרבות האחר הערבי, האחר המוסלמי, האחר התורכי או האחר האיראני. ההתמודדות נעשית קשה עוד יותר מכיוון שיש צורך, שוב לפי תפישתי שלי, באמפטיה משמעותית כלפי נשואי המחקר, כדי שאפשר יהיה להבינם טוב יותר, לדמיין את עולמם, את מושגיהם, את תיקוותיהם, את התרסקות חלומותיהם, את אושרם, את מצוקתם, ובעיקר את אנושיותם. עבור רבים מאיתנו ההתבוננות הזאת מעבר לגבולות הזהות, מבעד לחרכי האחרות, היא קשה מנשוא מכיוון שהיא מתֻווכת ומסוננת יותר מאשר במחקר חוצה-תרבויות אחר. היא קשה יותר משום שעבור המזרחן היהודי-ישראלי מדובר במי שמוגדרים כך או אחרת כ”אויב”; אין זה אחר ניטראלי, לא אחר אדיש, אלא אחר עוין. מכך אין פטורים אף אלה שבחרו לחקור היסטוריה או ספרות של ימי הביניים, אשר גם הם מורשתו של מי שהיום נחשב כאויב. תפישה רווחת במחקר הבינ”ל כיום גורסת כי “להבין פירושו לקבל”, או בניסוח אחר “ההבנה היא תנאי הכרחי (גם אם לא מספיק) להסכמה”. אין פלא, איפוא, שפעם אחר פעם אנו ניתקלים בעמיתים החוקרים סוגיות המרוחקות מימינו אלה מרחק מאות שנים ויותר, ובכל זאת הם מזדהים עמוקות עם עמדותיהם של הערבים, הפלסטינים, האיראנים, או האפגאנים בני ימינו. אפשר כמובן לשאול “מה הקשר?”, ובכל זאת הדברים כנראה קשורים, וכפי שאני מציע-הקשר הוא דרך הצורך באמפטיה מצד החוקר כלפי התרבות הנחקרת, והאמפתיה חוצה כנראה את גבולות הזמן.
על כשל מובנה זה בכל מחקר חוצה-תרבויות עמד האנתרופולוג החברתי הדגול קליפורד גירץ כבר לפני שנים רבות. במאמרו המפורסם אודות “התיאור הגדוש” (Thick Description),[16] מציע גירץ ללמוד את תרבות הזולת מבלי לאבד את זהותו העצמית של החוקר. “להבין תרבות אחרת פירושו לחשוף את הנורמליות שלה מבלי לטשטש את ייחודיותה”, הוא כותב ומוסיף: “ככל שאני מצליח להבין לְמה המרוקאים מתכוונים, כך הם נראים לי יותר הגיוניים, אך בה בעת גם יותר מיוחדים. תהליך זה הופך אותם נגישים: מיסגורם בתוך הבנאליות שלהם ממוסס את עמימותם”. ואל מול הצורך הזה, מעמיד גירץ את הסכנה שבאובדן הזהות העצמית של החוקר ובטישטוש הגבולות שבינו לבין נשוא מחקרו, וכך הוא כותב: “איננו מבקשים, או לפחות אני איני מבקש, להפוך לילידים… או לחקות אותם [ולדמות להם]. דומה שרק רומנטיקאים או מרגלים מוצאים בכך עניין. [לעומת זאת] אנחנו מבקשים לשוחח איתם, לשוחח במובן הרחב ביותר של המונח, מובן המכיל הרבה יותר מאשר דיבור גרידא. זהו עניין קשה יותר לאין ערוך מדיבור [מילולי] ומכפי שמקובל לחשוב, וזאת לא רק עם מי שהם זרים תרבותית”.
שיחה כזאת במובן אותו מציע גירץ היא אכן קשה ומורכבת, ובהקשרים הפוליטיים שבינינו-היהודים-הישראלים-לבין שכנינו היא מהווה מחסום מוחשי ביותר, לפחות כל עוד העימות בינינו ממשיך להתקיים. אנו מכירים את שני הקצוות אליהם מתייחס גירץ: את אלה שאיבדו את זהותם ונטמעו בתרבות האחר, את אלה שמנסים לחקותו ולדמות לו, אך גם את אלה שמקדשים את החיץ הבין-תרבותי ומתעקשים לטעון שהוא בלתי חדיר, כמאמר שירו של רודיארד קיפלינג “בלדה על מזרח ומערב”:
Oh, East is East, and West is West,
And never the twain shall meet,
Till Earth and Sky stand presently at
God’s great Judgment Seat…[17]
השאלה איתה הייתי מבקש לסיים את דבריי כאן והיום היא: האם ייתכן אמצע כלשהו בין ההתייחסויות השונות לאחר, האם ישנה חלופה שהיא שביל ביניים, חלופה המשלבת בין האנשת האחר מבלי לבטל את האני, מבלי לנטוש את “תבנית נוף מולדתו” של החוקר? האם ניגזר עלינו לקבל את המצב בו “מציאות חיינו” כאן מְמָסגרת את עבודתנו האקדמית? בשל קוצר ידינו וקוצר השגתנו, ייתכן כי לא נוכל להשיב על השאלה הזאת עוד זמן רב. אך התעלמות ממנה ומהשלכותיה היא עניין שאיננו יכולים להרשות לעצמנו אקדמית, אינטלקטואלית ואנושית.
תל אביב, 10 במאי 2007
[1] גבריאל בר, “המזרחנות בישראל בשלושים השנים האחרונות”, המזה”ח, גיליון 28, חוברת 4-3 (תש”מ, 1979), 176.
[4] אוריאל הד, המזרח התיכון בזמן החדש כנושא למחקר ולהוראה, ירושלים: הוצאת הספרים ע”ש י”ל מגנס, האוניברסיטה העברית, תשי”ג (הרצאת פתיחה שנקראה בעצרת יובל למלאת 70 לפרופ’ ג. וייל, ב- 14 במאי 1952).
[6] מנחם מילסון, “ראשית לימודי הערבית והאסלאם באוניברסיטה העברית”, מתוך שאול כ”ץ ומיכאל הד (עורכים), תולדות האוניברסיטה העברית, שורשים והתחלות, ירושלים: הוצאת הספרים ע”ש י”ל מגנס, האוניברסיטה העברית, 1997, 588-576.
[7] גיל אייל, הסרת הקסם מן המזרח: תולדות המזרחנות בעידן המזרחיות, תל אביב: מכון ון ליר בירושלים והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס”ה (במיוחד הפרקים 2 ,4 ו- 5). וראו את ביקורתי על חיבור זה בגיליון 5 של רוח מזרחית (https://dev5.globalinkhost.live/meisai/images/stories/East_Wind%205.pdf).
[16] הציטוטים בפיסקה זו לקוחים מתוך Clifford Geertz, The Interpretation of Cultures:Selected Essays, New York: Basic Books, 1973, 13-14 (התרגום הוא שלי ואינו זהה למוצע בתרגומו העיברי של הספר; א”ט).