אליעזר טאובר: טקסטים עתיקים כקובעי המציאות בת ימינו: הערה לדבריו של דרור זאבי

ראשית ברצוני להודות לדרור על שהגדיר את המחלקה אותה ייסדתי לפני שש שנים בנשימה אחת עם החוג שבפרינסטון, ועוד כ”מעוז”. אני הייתי אומר שמקץ שש שנים אנו רק “מאחז”, אבל בכל מקרה הגדרתנו כ”אחד ממעוזי המזרחנות הקלאסית כמו פרינסטון” ודאי גרמה לי קורת רוח מרובה ועל כך תודתי.

ואולם ברצוני להתייחס לנקודה אחת, אחרת, בדבריו המאלפים, ואשר בה, סבור אני, טמון אחד הכשלים הגדולים של המזרחנות המערבית המודרנית, ובוודאי הפוסט-מודרנית. אומר דרור (בשם מיטשל), ואני מסכים לכל מילה בדבריו, שיותר מדי מבנים תיאורטיים משוכללים שבנו הסוציולוגיה, הכלכלה וכו’ נשענים לאמתו של דבר על הנחות יסוד אירופיות פרובינציאליות. כתבתי על כך גם בספרי על הקמת סוריה ועיראק המודרניות, בעת שעסקתי בזהותו הלאומית של המרד העיראקי ב-1920. בוודאי לדעת רבים ממלומדי אירופה, לפחות באותה עת, יכול היה להיחשב כלאומי רק בעל דיפלומה מבית ספר אירופי למדעי המדינה, שרכש השכלה מעמיקה והבנה יסודית בכל המבנים והפרדיגמות של המושג. ואולם, חוששני, שדרור, ורבים אחרים, נופלים לאותה מכשלה, הבאה לידי ביטוי בדבריו: “קשה למצוא חוקרים הממשיכים להסביר תופעות מודרניות כהתגלמות של טקסטים ימי-ביניימיים … למרבית החוקרים ברור היום שאי אפשר להסביר את התבססותה של אלקאעדה באמצעות פרשנותו של אבן תימיה לטקסט הקוראני וכו'”.

זכורני שלאחר נאומו המפורסם של יאסר ערפאת ביוהנסבורג, נשאל בראיון אחד מוותיקי ומבכירי המזרחנים בארצנו על השלכותיו של הסכם חדיביה לימינו. “עזוב”, ענה המזרחן למראיין, “זה קרה לפני 1,400 שנה”. רוצה לומר: הזמנים השתנו, הנסיבות השתנו, אין רלבנטיות למה שקרה אז לימינו.

אני יהודי מאמין החי את כל עתותיו על פי טקסט שניתן לפני 4,000 שנה, התורה. “בכל יום יהיו בעיניך כחדשים” אינו פתגם תיאורטי לגבי אלא הלכה למעשה. כל מה שאני עושה בחיי אני בוחן לפי הפריזמה של האם הוא תואם את מה שדורש ממני טקסט עתיק זה. מדוע שלא אתן את הקרדיט למוסלמי המאמין שאף הוא חי ופועל לפי טקסט שחובר לפני 1,400 שנה? אינני יודע אם אסאמה בן לאדן פועל לפי הטקסטים של אבן תימיה. פשוט אינני בקיא די בתחום זה. ואולם אני משוכנע שכמו כל מוסלמי מאמין הוא בוודאי פועל לפי הטקסטים העתיקים יותר של הקראן והחדית’. תופעת החילוניות, הנפוצה בקרב היהודים, זניחה עד אפסית בקרב רובו של האסלאם המזרח התיכוני, וגם מוסלמים שאינם מקפידים על קוצו של יו”ד בקיום המצוות המעשיות של האסלאם, עדיין יראו עצמם כמוסלמים מאמינים. אז מדוע אסאמה בן לאדן שש אלי קרב עם עולם ומלואו בשעה שחלקים אחרים של עולם האסלאם לא – משום שהם מפרשים אחרת את ציוויי האסלאם ובוודאי שאת אופן יישומם בפועל. אך אלה גם אלה מתבססים בסופו של דבר על הטקסטים העתיקים ומחוייבים להם.

“אצל הדתיים האלה הכל פוליטיקה”, איננה אמרה עממית בלבד. כתלמיד ב”א עסקתי הרבה בהגותם של ג’מאל אלדין אלאפגאני ומחמד עבדה, ולא הפסקתי לתמוה על הדברים הבלתי הגיוניים שכתבו מלומדים חשובים, מערביים, על אודות אמונתם הדתית של שני אלה. החל בכך כבר הלורד קרומר, נציג הקולוניאליזם הויקטוריאני במצרים, שבספרו על מצרים הגדיר את עבדה חד-משמעית כלא מאמין. החרה אחריו רבע מאה לאחר מכן אחד מהבולטים שבביוגרפים המערביים של עבדה, צ’ארלס אדמס, מלומד חשוב, שאף הוא סבר שהאינטלקט של עבדה הוביל אותו לסקפטיציזם ולבסוף לחוסר אמונה. וידועה כמובן המסה של אלי כדורי על אפגאני ועבדה, שמגיעה לאותן מסקנות כשהיא תומכת את עצמה בהוכחות שונות ומשונות. כותב על כך תלמידו המובהק של עבדה, רשיד רדא, בכתב העת “אלמנאר” ב-1908 (בהתייחסות לדעות כאלה של קרומר): “הלא זה ידוע שעבדה הקדיש את עצמו לשירות מצרים והאסלאם והוא ראה בעצמו מכשיר להחזרת האסלאם לתהילתו בעבר. אז איך ניתן להטיל ספק באמונתו או להאשימו באגנוסטיות או באתאיזם?” מצטער. אותי רדא משכנע יותר מהגלריה הנכבדה דלעיל. לומר על המפתי הגדול של מצרים שהיה אתאיסט נראה לי יותר איפכא מסתברא משיקוף נאמן של המציאות.

אז למה זה קורה? מדוע כל כך קשה למלומדי העולם המערבי לקבל כפשוטו את האחר הדתי כשהוא נוגע בטרנסצנדנטי? פתיחות לכל אחר אחר כן, ואולם להאמין למאמינים שהם מאמינים לא?! “הדוגלים בתפיסת עולם זו בוחרים [ההדגשה שלי] להציג את האידיאולוגיה המודרנית שלהם ואת ערכיהם כערכים אסלאמיים מסורתיים הנטועים בהיסטוריה ובדת”, כדברי דרור.

אני רוצה להציע את הפיתרון הבא: אני סבור שההשלכות מרחיקות הלכת של התובנה הזו הן פשוט בלתי נסבלות למלומדים המודרנים והפוסט-מודרנים, בוגריו של הליברליזם המערבי. אם הליברליזם המערבי הוא הסחורה העוברת לסוחר היחידה בשוק, אז בסופו של דבר כולם ייראו את האור, אורו של הליברליזם המערבי כמובן, והחיים על פני הפלנטה הזו יהיו הרבה יותר נוחים. לעומת זאת, אם באמת קיימים קונפליקטים בלתי פתירים בין בני עמים שונים, תרבויות שונות ודתות שונות, ואפילו הטרמינולוגיה המושגית שונה, בוודאי בהגדרת טוב ורע, אזי הפרוספקטים של דו-קיום דלים למדי ואפילו תקשורת של ממש בין בני התרבויות והדתות השונות אינה דבר שניתן לקחתו כמובן מאליו. כיוון שמסקנה כזו בלתי נסבלת בעיני חלק מאותם מלומדים, הם ממציאים לעצמם, כאמצעי מגננה, מציאות מדומיינת שבה טקסטים עתיקים אינם משפיעים על מציאות ימינו.