ד”ר משה כהן: הכבוד וביטויו בפתגם הערבי

מבוא

הכבוד ככלל, הוא אחד ממרכיבי התרבות, שכן תרבות מבוססת על סמלים, דרכים מופשטות של התייחסות אל רעיונות, עצמים, רגשות או התנהגויות שונות – לעיתים אף משונות- בעיני המתבונן, וכן היכולת לתקשר באמצעות סמלים על ידי שפה, במקרה שלנו באמצעות שפת הפתגם.

חברי קהילה כלשהי בעולם ובתוכם גם הקהילה היהודית  והערבית נבדלים זה מזה במחשבותיהם ובהתנהגותם, למרות זאת, קיימת ביניהם הבנה משותפת של סמלים ובאמצעותם הם מפתחים תקשורת.

על מנת שהחברה תוכל להתקיים ולשרוד לאורך זמן, היא חייבת לוודא שהחברים בה מקיימים נורמות שהשתרשו בה במשך השנים, כלומר, היא חייבת להטיל פיקוח חברתי ולוודא שהחברים בקהילה לא יסטו מנורמות אלה.

במאמר זה, נתמקד בשלושה היבטים הקשורים למנהגים ולתרבות הערבית. שלושת היבטים אלה משולבים וקשורים זה בזה בשילוב של נסיבות, זמן ומקום.

א. נקמת דם

ב. ערכי כבוד המשפחה (בעיקר האישה )[1]

ג. הכנסת אורחים[2]

אורח החיים הזה מבוסס על המנהגים ומתבטא בפתגמים השונים סביב נושאים אלה, שסובבים בעצם סביב האישה שכן, לרוב, נקמת הדם היא בעקבות פגיעה בכבוד האישה והיא עצמה מעורבת מאוד בכל מה שקשור להכנסת אורחים.

הפתגמים דלהלן הם בעצם ראי אמין של העם אשר יצר וגיבש פתגמים אלה, משום כך הם ראויים לרישום וללימוד על ידי כל מי שמעוניין להכיר את מקורות תרבותו של העם האחר.

א. נקמת דם

בדרך כלל אדם משלים עם אובדן אחד מיקיריו שמת באופן טבעי ואינו בא חשבון עם אללה על גזירתו, מלבד הצער והאומללות שיש בשכול או ביתמות, נפגעת עוצמת המשפחה ולכידותה. לעומת זאת, רצח בן משפחה דוחף בכוח רב את הנפגעים לנקמה.

إذا دَخَل إبْليس حِمِي اِلوَطِيس– “אִזַא דַחַ’ל אִבְּלִיס חִמִי אִלְ-וַטִיס”  =אם נכנס השטן הכבשן לוהט. פתגם זה נאמר על מי שמחמם את האווירה, או מעורר וויכוח בעת משבר במשפחה או בחמולה.

בעת כזו, שרוי האדם במצב או בתחושה עזה של רצון לפגוע ולהזיק או להרע לצד השני ולא תמיד יש שליטה על כך, משל אחז בו השטן ורק לאחר שיבצע את מבוקשו הוא יירגע. בנקמה יש אפוא פיצוי לסערה הרגשית שגורם הרצח. יש אף מומחים לענייני חברה הטוענים שהנקמה באה בעיקר לצורך יצירת שיווי משקל חברתי, שכן בעבר, ויש שיטענו אף בהווה, הרג בן משפחה אחת יביא בהכרח להחלשת הקבוצה המשפחתית וכדי שהצד של הרוצח לא יתחזק יש לסלק מעל פני האדמה את אחד מבני קבוצתו של הרוצח. נדגים זאת בהמשך במספר פתגמים.

נקמת הדם היא מנהג קדום הקשור בתרבויות שונות והיא מצויה בכל  העולם, על פי מנהג זה מוטלת זכות ואף חובה על קרוב משפחה לנקום את דמו של איש מן המשפחה, מן החמולה, או מן השבט, על ידי הריגת הרוצח או הריגת בן משפחתו. פעולה זו גורמת למערבולת קשה ולשרשרת של הריגות אשר קשה לסיימן. מה שמאפיין סביבה של נקמת דם הוא העדר צורה מספיקה של הגנה על הפרט, היינו, העדר שלטון יעיל ומוסד מרכזי השומר על האדם וזה יכול להיות בשכונה פורטוריקנית בניו יורק, בסיציליה או במדבר. האדם חייב לשמור על עצמו והנקמה היא אחת הדרכים במדבר בו אמצעי הקיום הם מועטים. אנו מוצאים תופעות כאלה לרוב שכן, כל אדם חי כביכול לעצמו ויש פיתוי עז להתחזק כדי לשמור על עצמך.

החברה הערבית או הבדווית במדבר התארגנה כדי להתגונן מפני פיתוי זה ועשתה זאת בשני אופנים: הראשון על ידי ה-חַ’מְס שהיא קבוצה של נקמת דם הבנויה מגברים בלבד. כל שני גברים או יותר שיש להם אב משותף עד לחמישה דורות יכול להשתייך לח’מס וכל הצאצאים עד לחמישה דורות אחריו אחראים זה לזה ומגנים זה על זה. יתירה מזו, הם אחראים גם למעשיו של כל אחד בקבוצה, אם פוגעים באחד מהם כולם נחלצים להגנתו, ובה בעת, הם חשופים לפגיעה מבני הקבוצה הפוגעת. הח’מס מבטיח את הקרבה המירבית הדרושה לליכוד ולאחדות הגורל במשך חמישה דורות. לאחר מכן קשה לשמור על עקרון קרבת הדם.

האופן השני אשר באמצעותו מתגוננת החברה הערבית או הבדווית, הוא שמירה על מוניטין, כלומר, כל אדם או קבוצה בטוחים יותר כשהזולת או קבוצה אחרת מאמינים שלא יסבלו פגיעה בהם או בכבודם. על כך נאמר إذَا طِلِع صِيْتًك حُط رَاسَك وُنَام-”אִזַא טִלִע צִיתַכּ חֻט רַאסַכּ וּנַאם” –  אם יש לך שם טוב, כי אז תוכל להניח את ראשך לישון. תפיסת המוניטין קשורה בתפיסת הצדק– עדל- ויש לכך קשר לאיזון, שכן כאשר אדם שלם ואינו נפגע לא ברכושו ולא בגופו או בכבודו, או אז הוא חי באיזון. אך כשיש פגיעה, מופר האיזון ויש להגיב בחריפות. איזון זה נשמר בשתי דרכים ושתיהן קשורות לעקרון האיזון, היינו כשאדם נפגע הוא חייב להוכיח לכולם שהוא חזק וביכולתו להכות חזרה על ידי נקמה ישירה או על ידי קבלת פיצוי.

ידוע הפתגם اَخْذ اِلثَار بِزِيل اِلْعَار– ”אַחְ’ד’ אִלְ-תַאר בִּזִיל אִלְ-עַאר” –  נקמתך נקמת, חרפתך הסרת. כלומר הנקמה עדיפה על קבלת פיצוי. במקרה של פיצוי, הוא נעשה בדרך כלל באמצעות- صُلْح סולחה- פיוס, על ידי תשלום כופר, לאחר משא ומתן שמתנהל על ידי מתווך. במצב הביניים עד לתשלום הכופר, שני הצדדים חותמים על – عَطْوَة– עַטְווַה – מעין שביתת נשק. נוסף לכך, הצדדים חותמים על תשלום כסף או מתן שטר הנקרא- جِيرة –גִ’ירַה – שכנות טובה. לאחר התשלום, לא תתכן בעקרון נקמה.

נקמת הדם ביהדות בתקופת המקרא:

בספר בראשית ( פרק ט, 6) אנו קוראים: ”שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם”. ללא הפרשנות, ניתן להבין בפשטות שיש כאן לגיטימציה לנקמת דם תחת תנאים מוגבלים. קרוב המשפחה הנקרא ‘גואל הדם’, יכול להרוג לאחר משפט את מי שהרג את קרובו במזיד. אך בהריגה בשוגג ׁ(במדבר לה, 6 ): ” בבלי דעת הכה את רעה ולא שונא הוא לו מתמול שלשום”, רשאי ההורג לברוח לאחת מששת ערי המקלט שנתנו מחסה לרוצחים בשגגה. גם כאן, קיים האיזון הנכון במדבר (ויקרא כד, 20 )” עין תחת עין שן תחת שן”.

הפתגמים הקשורים בנקמת דם:

1.الْبَدَوِي أخَذْ ثَارُو بَعْد اَرْبَعِين سَنَة وَقَال إسْتَعَجَلت[3]

ִאל-בַּדַוִוי אַחַ’ד תַארוֹ בַעְד אַרְבְּעִין סַנֵה וּקַאל אִסְתַעגַ’לֵת

הבדווי נקם את נקמתו לאחר ארבעים שנה ואמר מיהרתי.

2. إلِي مَا بِرُد الثار رَدِيء اِلْحاَل[4]

ִאלִי מַא בִּרֻד אִלְ-תַּ’אר רַדִיא אִלְ-חַאל.

זה שאינו נוקם נקמת דם –מצבו גרוע. היינו, מצבו אינו טוב בעיני סביבתו ומשפחתו.

3. إلِي إلِو ظَهْر مَا بِنِضرِبْ فِي بَطْنُوا[5]  אִלִי אִילוֹ ט’הְר מַא בִּנִצ’רֵבּ פִי בַּטְנוֹ.

מי שיש לו גב, אינו מוכה בבטנו.

כלומר החזק אינו צריך לחשוש מנקמת דם בו או בקרוביו.

4. اِلْمُوت وَلَا الذُلّ – اِلمُوت وَلَا الذَالِية[6] . אִלְ-מוֹת וַלַא אִל-דֻ’לּ . אִלְ-מוֹת וַלַא אִל-דַּאלִיֵּה.

המוות עדיף על ההשפלה

 5. بَشِر القَاتِل بِالقَاتِل وَلَو بَعْد حِين[7] . בַּשֵר אִלְ-קַאתֵל  בִּאלְ-קַאתֵל  וַלַוְ בַּעְד חִין.

בשר לרוצח שיירצח גם לאחר זמן.

כלומר, אין מנוס לרוצח אלא שיירצח גם אם הדבר יאריך זמן.

 6. النَار وَلا العَار[8] . אִלְ-נאר וַלַא אִל-ְעַאר.

האש ולא הבושה. המוות עדיף על אי השבת הכבוד כגון, נקמת דם, או הריגת אישה המשרכת דרכיה במשפחה.

7. أَخْذ الثَار بِشِيل اِلْعَار[9].  אַחְ’ד אִלְ-תַ’אר בִּשִיל אִלְ-עַאר.  הנקמה מסירה את החרפה.

أخْذ الثَار بِزِيل اِلعَار[10].  אַחְ’ד אִלְ-תַאר בִזִיל אִלְ-עַאר. נקמת הדם מסלקת את הבושה.

8. اِلدَّم مَا بِسَوِّس[11]. ִאלְ-דַּםּ מַא בִּסַוִוס.  הדם אינו מרקיב.

נאמר, כאשר אדם נוקם נקמת דם לאחר הרבה שנים.

9. أنَا وإنتِ وَالزَمان طَوِيل[12].  אַנַא וּאִנְתֵ וִאלְ-זַמַאן טַוִויל. אני ואתה והזמן ארוך.

היינו, עוד יבוא היום ואנקום את נקמתי

10.  اِلْعِين بِالْعِين وَألْسِن بِالْسِن[13] . אִלְ-עֵין בִּאלְ-עֵין ואִלְ-סִן בִּאלְ-סִן. עין בעין ושן בשן, כלומר, עין תחת עין.

11. خَالِف ثَارَك مِن جَارَك[14].  חַ’אלֵף תַ’ארַכּ מִן גַ’ארַךּ. נקום את נקמתך משכנך.

היינו, השמירה על הכבוד עדיפה על יחסי שכנות.

12. الحَبْس لَلرْجَال[15]. אִל-חַבְּס לַאלְ-רְגַ’אל. בית הסוהר נועד לגברים.

כלומר, העושה מעשה גבר כגון נקמת דם אינו צריך להתבייש.

13. مُوتُو كَرَاماً[16].  מוּתּוּ כַּרַאמַן. מותו בכבוד-

אם אין מנוס מן המוות כי אז כדאי למות בכבוד.

14. زَيْ البَدَوِي مَا يِفُوتِش ثَارُو[17]. זַי אִלְ-בַּדַוִוי מא יְפוּתֵש תַ’ארוֹ.  כמו הבדווי שאינו עובר-מוחל- על נקמתו.

15. الدَّم مَا بِسِير مَيِة[18]. אִל-דַּם מַא בִּסִיר מַיֵּה.  הדם אינו הופך למים- היינו יש לנקום.

16. المَرَة مَا عَلِيهَا مَراجِل[19]. אִלְ-מַרַה מַא עַלֵיהַא מַרַאגֵ’ל.  האישה –אין להשתמש בגבריות לגביה- כלומר, אין להשתמש בכוח נגד נשים ולא לפגוע בהן או בכבודן.

ב. כבוד המשפחה וכבוד האישה

اِلْاَرْض وِالْعَرِض – אִל- אַרְץ’ וִאלְ-עַרְץ’- האדמה וכבוד המשפחה. פתגם מפורסם זה, מדגיש את הקשר האמיץ בין הערבי לבין אדמתו וכבוד משפחתו.

שני מושגים מרכזיים של כבוד מצויים בחברה הערבית: האחד הוא שַרַף, שהוא שם כולל לכל תחומי הכבוד והוא משתנה בהתאם להתנהגותו של האדם הנוהג בנדיבות עם הסובבים אותו והליכותיו טובות. לעומתו,- עַרְץ’ או עִרְץ’, עאר הוא סוג של כבוד המתייחס בעיקר בקשר לצניעות האישה ולכיבוש יצרה. החברה הערבית בכלל והבדווית בפרט, מצטיינת בטיפוח יחס של כבוד בין אנשיה ומשיתה עונשים כבדים על אדם שהקל ראש או פגע בכבוד הזולת, שהוא הבסיס ליחסי אנוש בחברה. לכבוד נודעת גם משמעות בתחום הכלכלי כמו בתחום האישי.

סיכומו של דבר, הכבוד מתמצה בשלושה מישורים: המישור החומרי ,ממון ,רכוש וקרקע. המישור של השם הטוב של הפרט והחמולה. המישור השלישי הוא כבוד האישה.

פתגמים העוסקים בכבוד האישה

1. اِلمَرَة  ذُرَة/ جُوهَرة ثَمِيَنة [20] –  אִלְ-מַרַה דֻ’רַּה/ ג’וֹהַרַה תַ’מִינֵה –

האישה פנינה יקרת ערך.

1. بِنْت الاُوصُول اَحسَن مِنْ بِنْت القُصُور[21] -בִּנְת אִלְ-אֻצוּל אַחְסַן מִן בִּנְת אִלְ-קֻצוּר

בת אצילה, טובה יותר מבת ארמונות.

1. اْلبِنْت اَلمْرَابَيَة ذَهَب مْخَابَيَة[22]– אִלְ-בִּנְת אִלְ-מְרַאבַּיַה דַהַבּ מְחַ’אבַּיַה-

 האישה המחונכת היא כזהב המוסתר.

1. البِنْت الحُرَة احْسَن مِن الذَهَب فِي الجَرَة-[23] אִלְ-בִּנְת אִלְ-חֻרַּה אַחְסַן מִן אִל-דַּהַבּ פִי אַל-ְגַ’רַּה-

הבת הצנועה, טובה יותר מן הזהב בכד.

1. إلي بِتْطَلَع مِن دَاَرها بِقِل مِقْدَارها[24]– אִלִּי בְּתִטְלַע מִן דַארְהַא בִּקִלּ מִקְדַארְהַא- היוצאת מביתה ערכה יורד.

1. إلي بِقُول لَمَرتُو: يَا عُورَة   كُل النَاس بِتَلعَب فِيهَا الكُورَة  وِإلي بِقُول لَمَرتُو: هَانْم  كُل النَاس بِتْرَحِب فِيهَا عَلى السَلالِم-[25] אִלִּי בִּקוּל לַמַרַתוֹ: יַא עוֹרַה כּלּ אִל-נַּאס בְּתִלְעַבּ פִיהַא אִלְ-כּוֹרַה ,וּאִלִּי בִּקוּל לַמַרַתוֹ הַאנֵם כּלּ אִלְ-נַּאס בִּתְרַחֵבּ פִיהַא עַלַא אִלְ-סַּלַאלֵם-

 מי שאומר לאשתו : עיוורת, כל האנשים משחקים בה כבכדור ומי שאומר לאשתו גברתי, כל האנשים מברכים אותה לשלום.

1. إلي بِيقُول لَمَرَتُو يَا هَانِم يِقَابلُوها النَاس عَلى السَلَالِم-[26] אִלִּי בִּקוּל לַמַרַתוֹ יַא הַאנֵם יְקַאבְּלוּהַא אִל-נַּאס עַלַא אִל-סַּלַאלֵם-

מי שמכבד את אשתו, האנשים יעלו אותה על הסולמות-

 היינו מי שמכבד את אשתו, אשתו זוכה לכבוד בין הבריות.

1. البِنْت بِتْجِيب العَار وَالمِعيَار وبِتْدَخِل العَدُو لِلدَار [27]– אִלְ-בִּנְת בְּתְגִ’יבּ אִלְ-עַאר וִאלְ-מִעְיַאר וּבִּתְדַחֵ’ל אִלְ-עַדוּ לַאל-דַּאר –

הבת גורמת לחרפה ולגידוף ומכניסה את האויב אל הבית.

זהו משל לבת הסוטה הממיטה קלון על כולם ומרבה שנאה.

1. العَرْض بِنْحَمَاش  بِالسِيف [28]– אִלְ-עַרְץ’ בִּנְחַמַאש בִּאל-סֵּיף – הכבוד לא נשמר בחרב- נאמר, כדי לזרז את נישואי הבת.

1. البِنتْ إذا مَا بِتْجيبش العَار بِتْجِيب العَدُو لَلدَار-[29] אִלְ-בִּנְת אִד’א מַא בתְגִ’יבּש אִלְ-עַאר תְגִ’יבּ אִלְ-עַדוּ לַאל-דַּאר- גם אם הבת לא תגרום לנו בושה הרי היא תכניס את האויב לביתנו.

האויב הנו הבעל, הזר, המשתייך לשבט יריב או לחמולה יריבה והוא לוטש עין לרכושם ולממונם.

1. البَوَار وَلا جِيزِت العَار-[30] אִלְ-בַּוַואר וַלַא גִ’יזֵת אִלְ-עַאר- הגיהינום (או הרווקות) ולא חתונה של חרפה-

נאמר, כאשר הבת אינה רוצה להינשא למי שיועדה לו, כדי שלא תגרום לפחיתות כבוד עבורה.

1. مَا يِضْرِب المَرَة إلا الخَرَا[31]– מַא יִצְ’ֵרבּ אִלְ-מַרַה אִלַּא אִלְ-חַ’רַה-

אין מי שיכה את האישה אלא השפל-

אומרים זאת כדי לשמור על כבודה של האישה.

1. المَرَة خِيرْها لَجُوزْها وَشَرهَا لَأهِلهَا-[32] אִלְ-מַרַה חֵ’ירְהַא לַג’וֹזְהַא וּשַרְהַא לַ-אַהֵלְהַא-האישה, טובה  לבעלה והרוע שלה למשפחתה-

היינו, הבעל זוכה במעלות אשתו, אך אם תשרך דרכיה ותפגום בכבודו ובכבודה, כי אז תחזור למשפחתה ותגרום לחרפה.

1. بِنت أصْل وُفَصْل [33]– בִּנְת אַצְל וּפַצְל – בת אצילה ומכובדת-

 נאמר על הבת הנישאת ומביאה כבוד למשפחתה.

1. اِلِي بِتِفتَح زَمبِيلهَا كُل النَاس بِتعَبِلهَا[34] -אִלִּי בְּתִפְתַח זַמְבִּילְהַא כּּלּ אִל-נַּאס בְּתְעַבּילְהַא- ההולכת בדרך הלא נכונה, לא מתייחסים אליה בכבוד.

1. اَلفَلَاح اِنْ مَات اِبْنُو بَارَت اَرْضُو وُاِنْ مَاتت بِنْتُو اِنْسَتَر عَرْضُوو[35] – אִלְ-פַלַּאח אִן מַאת אִבְּנוֹ בַֹּארַת אַרְצ’וֹ וּאִן מַאתַת בִּנְתוֹ אִנְסַתַר עַרְצ’וֹ-

 אם מת בנו של האיכר אדמתו נעזבת, אך אם בתו מתה נשמר כבודו-

 היינו, הבן שומר על רכוש המשפחה ובמות הבן הרכוש נעלם, אך אם הבת מתה

 כבוד המשפחה נשמר.