פרופ’ אלי פודה – מדוע לא חזינו את המהפכה?

פרופ’ אלי פודה [1]

העיתונאי הבריטי, ג’והן ברדלי, פרסם ב-2008 ספר שכותרתו: “Inside Egypt: The Land of the Pharaohs on the Brink of a Revolution” (“בתוככי מצרים: ארץ הפרעונים על סיפה של מהפכה”).[2] הספר, שהוא תולדה על שהות ארוכה במצרים ופגישות עם אישים רבים בחברה האזרחית, הביאו אותו למסקנה כי חומרי הבערה הפנימיים – שחיתות, אבטלה, שנאת מבארכ ובנו גמאל, הפרטה, שכר נמוך, עוני ועוד – עתידים להתפרץ החוצה תוך תקופה קצרה. כתנא מסייע לטענתו, הוא כתב כי הואיל ומצרים הייתה עדה למעיין מהפכה כל שלושה עשורים – מרד 1919, מהפכת הקצינים 1952, מהומות המזון 1977 – הרי היא בשלה למהפכה נוספת. עד כמה שטענה כזו מופרכת מבחינה מדעית, הרי הוא צדק!  הספר, דרך אגב, הוחרם במצרים, אולם לאחר ביקורת ציבורית קשה הוא שוחרר לפרסום. הוא זכה לפרסום בעיתוני האופוזיציה ויתכן כי שימש בעצמו חומר דלק לבערה שפרצה בינואר 2011.

ספרו של ברדלי מעלה תהייה חשובה ביחס ליכולת לנבא התרחשותם של מהפכות. טענתי היא, כי אנשי האקדמיה העוסקים בתחום (מה שמכונה אצלנו “המזרחנים”) אינם יכולים ו/או מסוגלים לנבא התרחשותן של מהפכות, אולם הם יכולים להדגיש יותר קיומן של נסיבות היוצרות את התשתית למהפכה.

מבחינה תיאורטית, מהפכה מתרחשת כאשר מתחברים שלושה תנאים: תנאי יסוד; גורמים מעודדים; וקטליזאטור (ניצוץ). קיומם של כל אחד (או שניים) מתוך התנאים הללו אינו מספיק. ולכן, גם כאשר ההיסטוריון יודע להצביע על קיומם של תנאי יסוד וגורמים מעודדים היכולים להביא באופן תיאורטי למהפכה, הוא אינו יודע להצביע על הגורם העלול להצית את התהליך שיוביל למהפכה. ניצוץ זה גם עלול שלא להופיע כליל. כך למשל חוקרים ניתחו את תהליך התסיסה שהחל ב-2004 בשורה ארוכה של הפגנות ושביתות. למעשה, בין השנים 2004-2008 אירעו לא פחות מ-1,900 הפגנות בהשתתפות 1.7 מיליון פועלים. היד הקשה שהמשטר הפעיל על מנת לדכא אירועים אלה עוררה כעס רב ונוסדו ארגוני מחאה. הביקורת כלפי מדיניות המשטר גברה עם הניסיון “להמליך” את הבן גמאל, הרינונים על מעשי שחיתות באליטה כולל משפחת הנשיא, התיקונים בחוקה ב-2007 שהטילו מגבלות על הצגת מועמדות לנשיאות, עליית מחירי המזון בזירה הגלובאלית וכמובן הזיופים בבחירות האחרונות לפרלמנט בנובמבר 2010 שהביאו כמעט למחיקתה של האופוזיציה. ואולם, החיבור בין כל האירועים הללו (ורבים אחרים) עדיין אינם מספיק על מנת לחולל את המהפכה. מצב זה יכול להימשך שנים, תלוי באופיו של המשטר ובדרכי התמודדותו עם הביקורת. מה שדרוש הוא ניצוץ חזק דיו, אשר יוכל ללכד את ההמונים. מסתבר כי האירועים בתוניסיה שימשו זרז כזה.

ההסבר השני לקושי לחזות מהפכות נוגע לעורמת ההיסטוריה, אשר מלמדת, כי מהפכות אינן חזון נפרץ במצרים או בעולם הערבי בכלל. אף אחת מהדוגמאות שברדלי ציין בספרו אינן עונות על ההגדרה של “מהפכה”. למעשה, האינטלקטואלים הערבים ראו באירועים בתוניסיה “המהפכה הערבית הראשונה”. זאת בניגוד, למשל, לכמה מהפכות שהתרחשו באיראן במאה ה-20 (האחרונה שבהן היא כמובן מהפכת חומיני ב-1979). באופן מסורתי, מצרים תמיד נתפסה כמדינה בעלת שלטון ריכוזי השולט בחברה “הידראולית” וצייתנית בשל אילוצי ההשקיה של נהר הנילוס. מאמר ידוע של פרופ’ גבריאל בר המנוח מדבר על “כניעותו של הפלאח המצרי”.[3] אין לפטור כותרת זאת בגישה אוריינטליסטית מתנשאת. הסופר המצרי הידוע, עלא’ אל-אסואני פרסם לאחרונה קובץ מאמרים תחת הכותרת “מדוע המצרים לא ימרדו?” אם כך, מדובר כנראה באמונה שמצרים עצמם שותפים לה. הנקודה המעניינת היא שאותו אסואני פרסם ב-2002 את הרומן הפופולארי ביותר במצרים בשם “בית יעקוביאן” (שהפך גם לסרט מצליח), המשרטט בצורה מופלאה את תחלואיה של החברה שהובילו, בסופו של דבר למהפכה! וכך, ההיצמדות ללקחי ההיסטוריה – המועילה פעמים רבות – עלולה לעוור את עיני ההיסטוריון.

ההסבר השלישי מצוי באי הערכה נכונה של מקצב האירועים בהיסטוריה העכשווית. היסטוריונים נוטים לנתח את האירועים בהתאם לקצב של התפתחויות כפי שהכירו בעבר. כך למשל השפעותיה של המהפכה הצרפתית, הרוסית או האיראנית היו תלויים במידת החלחול של רעיונות ושינויים לחברה המקומית. אלה בעבר היו איטיים מאוד בשל מיעוטם של אמצעי התקשורת ובשל הניידות הנמוכה של כלי השינוי. ואולם בשנים האחרונות, תחנות הלוויין, האינטרנט, הפייסבוק והטוויטר האיצו את תהליכי ההעברה והניידות של רעיונות ובכך קיצרו את הדרך למהלכם של שינויים היסטוריים. אם בעבר ניתן היה לצפות לשינוי בטווחים של שנים, נראה כי בעידן הנוכחי תהליך זה התקצר באופן משמעותי. וכך, האירועים בתוניסיה הצליחו להתניע במהירות מהלך שהייתה לו תשתית של מצב מהפכני.

ולבסוף, נראה כי על מנת להבין היטב את רחשי הציבור, כדאי לאמץ עמדת האנתרופולוג, היוצא לשטח ונפגש עם מושאי מחקרו. אין ספק כי יכולתו של ברדלי לקרוא את המפה המצרית נבעה, במידה רבה, מהיכרותו המעמיקה את הלכי הרוח שלא מצאו ביטוי באמצעי התקשורת הנשלטים על ידי המדינה. פיצוי מה להיעדר היכרות זו הינה למידה של מוצרי צריכה פופולאריים כגון ספרות, קולנוע, תיאטרון, אשר יכולים להצביע על קיומה ועוצמתה של הביקורת כלפי המשטר.

לסיכום, יכולתו של איש האקדמיה לנבא מהפכות היא מוגבלת ביותר, אם בכלל. הוא כן יכול להבליט קיומם של תנאי יסוד ותהליכים המעודדים מצב מהפכני, אך לא מעבר לכך. נראה אפוא כי אנו נידונים להמשיך להיות מופתעים.

---