חכמים – הזהרו בדבריכם!

ערן צדקיהו ואלחנן מילר*

סרטון עסיסי ומלהיב עושה את דרכו בימים אלה בנבכי האינטרנט. מדובר בראיון שהעניק ד”ר מרדכי קידר מאוניברסיטת בר-אילן לרשת “אלג’זירה” סביב שאלת הבנייה הישראלית במזרח ירושלים. בשבועיים שחלפו מאז הועלה לאתר “You Tube”, נצפה הסרטון על ידי למעלה מ-85 אלף איש, בנוסף לאלפים שבוודאי צפו בו בעת השידור החי בטלוויזיה (לצפייה לחץ כאן). אנו, שני תלמידי מחקר בתחילת דרכנו האקדמית, חשנו אי-נוחות בעת הצפייה בסרטון. לטעמנו מדובר בראיון בעייתי ומטריד הן מבחינת המסרים שהובעו בו והן מטעמים עקרוניים. בשורות הבאות נבקש לשטוח את טענותינו.

לכל אזרח, ובוודאי גם לאיש אקדמיה, שמורה הזכות להתבטא מעל גלי האתר בענייני השעה. יתרה מזאת- הופעה בוטחת של ישראלי המיטיב להתבטא בערבית היא בבחינת חידוש מרענן ברשתות הלוויין הערביות. אך כידוע “ידע הוא כוח”, וכמו בכל סוג של כוח, שימוש בלתי מושכל בו יכול להפוך יתרון לחיסרון ולגרום נזק רב. הבעיה, אם כן, אינה בזכותו של ד”ר קידר להתבטא אלא בתוכן דבריו. הוא אינו יכול להתעלם מהעובדה שהצגתו בטלוויזיה, בתחילת הראיון ובסופו, כמרצה בחוג לערבית באוניברסיטת בר-אילן הופכת אותו לשעה קלה לנציג האקדמיה הישראלית, ולנציג חקר האסלאם והמזרח התיכון בישראל, ירצה בכך או לא. עובדה זו מוסיפה לחובה המוטלת על ד”ר קידר לנהוג זהירות יתרה בדבריו.

“ירושלים לא מופיעה בקוראן אפילו פעם אחת”

מנחה התוכנית שואל את ד”ר קידר אם הבנייה בירושלים אינה קוברת את תהליך השלום. בתגובה הוא מסיט את הדיון להיסטוריה הג’אהלית של הערבים וקובע באותה נשימה כי ירושלים יהודית ולא ערבית, וכי שמה “לא הוזכר בקוראן אפילו פעם אחת”. טענה זו אינה הולמת אדם המכיר את ההיסטוריה האסלאמית לפני ולפנים, ויודע כיצד דתות מעניקות קדושה למושגים או למקומות. האם מספר האזכורים של ירושלים בתנ”ך הוא שמעניק לה את מעמדה המיוחד ביהדות? בוודאי שלא. חיפוש מהיר בפרוייקט השו”ת של בר-אילן מעלה ששמה של ירושלים לא נזכר בחומש ולו פעם אחת. זוהי כמובן טענה מניפולטיבית: ירושלים זוכה למעמדה הרם ביהדות בשל היותה בירת ישראל מימי דוד המלך, בשל קביעת בית המקדש בה בימי שלמה, בשל מיקומה המרכזי בתפילות ובמאוויים של בני העם היהודי לאורך שנות דור. בדומה לכך, מקבלת ירושלים את מעמדה באסלאם בשל היותה מקום הקִבְּלַה הראשונה והעיר השלישית בקדושתה במסורת המוסלמית. כיפת הסלע, הסמל הבולט ביותר של העיר, היא אחד המבנים העתיקים ביותר באסלאם והיא מבטאת את החשיבות העצומה שהעניקו לה ראשוני הח’ליפים האומיים. הסוגה הספרותית של “שבחי ערים” מפליגה בשבחיה של ירושלים כעיר קדושה כבר בימי הביניים המוקדמים.[1] ד”ר קידר יכול להכחיש כמה שירצה שהמקום המכונה אלמסג’ד אלאקצא בסורת אלאסראא’ נמצא בירושלים, אך העובדה הפשוטה היא שמאמין מוסלמי אינו זקוק להוכחת אמונה זו, בדיוק כפי שמאמין יהודי אינו זקוק להוכחה שהר המוריה עליה עקד אברהם את יצחק בנו הוא מקום המקדש.

“ירושלים ליהודים בלבד! נקודה!”

אנו תוהים: האם זו אמירה עובדתית או שמא נורמטיבית? במילים אחרות: האם ד”ר קידר מנסה לטעון שירושלים היא היום עיר יהודית בלבד או שמא הוא מנסה לומר שירושלים צריכה להיות יהודית בלבד? התשובה לאפשרות הראשונה היא בוודאי שלילית. ידוע לכל כי בירושלים חיים היום כ-250 אלף ערבים בעלי זהות פלסטינית שאינם אזרחי ישראל. נוכח מספרים אלה קשה לטעון ברצינות כי ירושלים היא “עיר יהודית בלבד”. ד”ר קידר מוסיף וטוען כי “ירושלים נמצאת מחוץ למשא ומתן”. גם כאן מדובר בטעות עובדתית, שכן ירושלים בהחלט נמצאת על שולחן המו”מ, בוודאי מימי שיחות קמפ-דייויד בשנת 2000 ועד סבב השיחות הנוכחי. כנראה שד”ר קידר מבקש לומר שירושלים צריכה להיות של יהודים בלבד. לדעתנו זוהי אמירה קיצונית: גם אם ד”ר קידר סבור שירושלים כולה צריכה להישאר לנצח בריבונות ישראל, השימוש המודע במושג “ירושלים ליהודים” מעבירה את הדיון לפסים אתניים ומעידה על רצון להדיר אוכלוסייה שלמה מהעיר על רקע שיוכה הלאומי. בכך  משחק ד”ר קידר לידי אותו חלק בשיח הערבי היוצר זהות מוחלטת בין “ישראלים” ו”יהודים”, שיח שטוען שישראל היא מדינת אפרטהייד, ומבקש לערער בשל כך על עצם הלגיטימיות של מדינת ישראל.

“ירושלים היום, ירושלים של פעם”

ד”ר קידר טוען כי היום ירושלים פורחת תחת שלטון ישראל וכי היא פתוחה למוסלמים, לנוצרים וליהודים באופן שווה, לאחר שעמדה בשיממונה תחת שלטון הערבים והאסלאם. ירושלים בוודאי גדלה ופרחה מאז החילה ישראל את ריבונותה עליה עם קום המדינה, ועל חלקה המזרחי בעקבות מלחמת ששת הימים. האם כל תושביה זוכים לשוויון במתן שירותי אזרח וגישה לאתרי דת? בתור תושבים שנולדו וגדלו בעיר- הרשו לנו לפקפק בכך. ד”ר קידר מוסיף וטוען כי תחת שלטון האסלאם גורשו יהודים ונוצרים (בתקופות מסוימות) מתחומי העיר. טענה גורפת זו דורשת פירוט והכנסה להקשר היסטורי, משימה בלתי אפשרית בראיון כה קצר. תחת זאת, מקבל הצופה רושם היסטורי מוטעה. הרי לאחר הכיבוש הערבי במאה השביעית חזרו יהודים להתגורר בירושלים ולקיים פולחן בהר הבית לאחר שהביזנטים אסרו זאת עליהם. מן התקופה העבאסית ישנם ממצאים ארכיאולוגים רבים המעידים על קיום יישוב יהודי מכובד בעיר. לאחר כיבוש ירושלים מידי הצלבנים חזרו יהודים לעיר הקודש. באופן כללי ניתן לומר שלאורך ההיסטוריה, כאשר הנוצרים טבחו וגרשו את היהודים מהעיר- הרי שתחת המוסלמים זכו היהודים לעדנה יחסית, או כפי שניסח זאת בשנינות המשורר, הסופר והמטייל היהודי בן המאה ה-13 יהודה אלחריזי: “מתי באו היהודים לעיר הזאת? מיום לכדוה ישמעלים / ישבוה ישראלים”.[2]

כמה הרהורים נוגים לסיום

הזדמנות פז ניתנה לד”ר קידר ברשת הלוויין הנצפית ביותר בעולם הערבי להציג את פניה היפות של האקדמיה הישראלית. חוקרים ישראלים, ובהם ד”ר קידר, עומדים בחוד החנית של חקר האסלאם והמזרח התיכון בעולם. ד”ר קידר בחר לפספס את ההזדמנות שניתנה לו ולהציג את הסטריאוטיפ הערבי הקלאסי של הישראלי: שובניסט, צר אופקים, העושה שימוש פוליטי בכלים האקדמיים העומדים לרשותו כדי לערער על ההיסטוריה שאותה הוא מבקש לחקור. בספרו “אוריינטליזם” כותב אדוארד סעיד כי המחקר האוריינטליסטי כבול בעבותות של ברזל למניעים המדיניים (האימפריאליסטים) של המערב, ואינו יכול לעולם להגיע למידה כלשהיא של אובייקטיביות. כחוקרים צעירים היינו רוצים להאמין שדברים אלה מופרכים, שניתן לשאוף ולהגיע לחקר האמת מתוך סקרנות עמוקה וכבוד רב למושא המחקר. ד”ר קידר משיב לשאלה על בנייה בירושלים במילים: “אנו חיינו בירושלים כאשר אבותיכם שתו יין, קברו בנות בחיים, וסגדו לעוזא ואללאת ואלמנאת”. בעשותו כן, הוא לא רק עובר על הכלל המוסרי שקבע הרמב”ם בהגדירו את המושג “הונאת דברים”:  “היה בעל תשובה- לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, ואם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך”;[3] הוא מציג את האקדמיה הישראלית כעוסקת בפולמוס ולא במחקר, ושוחק בכך את הלגיטימיות שלנו בעיני עצמנו ובעיני העולם.

____________________

[1] ראה למשל‫ فضائل البيت المقدس / لابي بكر محمد بن احمد الواسطي ؛ حققه وقدم له ا. حسون القدس : دار ماغنس للنشر، ١٩٧٩. וראה גם: فضائل القدس / تاليف ابي الفرج عبد الرحمن بن علي بن الجوزي ؛ حققه وقدم له جبرائيل سليمان جبور بيروت : دار الافاق الجديدة، ١٤٠٠ هج.، ١٩٨٠

[2] מדברי אלחריזי ראה “מסעות יהודה אלחרזי בארץ ישראל (1213 ד אלפים תתקע”ח)”, בתוך אברהם יערי, מסעות ארץ ישראל, של עולים יהודים מימי הביניים ועד שיבת ציון, (תל אביב: הוצאת מודן, 1996), ע”מ 67.

[3] רמב”ם, משנה תורה, הלכות מכירה פרק יד הלכה יג.

*ערן צדקיהו ואלחנן מילר הינם סטודנטים לתואר שני בחוג ללימודי האסלאם והמזה”ת באוניברסיטה העברית בירושלים.